פרשת הרוגלות
כאוס, הטעיה וערבוב שופטים
זה לא היה רק רוני אלשיך והתרבות הארגונית שהביא מהשב"כ. דו"ח המבקר מתאר מערכת שעבדה באמצעות בלבול, עומס ועמימות, כדי להפעיל רוגלות בלי פיקוח אפקטיבי, ולנטרל את שומרי הסף שאמורים היו לעצור אותה
כולם רוצים גם זכויות אדם וגם את הכלים העוצמתיים ביותר למיגור הפשיעה. זה קל. הרוגלות הופיעו כאתגר חדש. מפלצת עוצמתית שמחייבת לבחור ולהעדיף בין השניים. וגם זה קל. עוד לא נולדה בעולם המשטרה שתפנה עורף ליתרונות שמציעה המפלצת הזו רק כדי לקבל מדליה בשמירה על זכויות אדם.
אז איך מתמודדים עם הדילמה? איך מדביקים את הרוגלות ומתנערים מהזכויות? את האסטרטגיה הסבוכה שאיפשרה את זה חשף דו"ח מבקר המדינה. עושים את זאת באמצעות תרבות ארגונית שהולידה תורת עבודה להדבקת הרוגלות מבלי להיכבל לפיקוח שנדרש באקו-סיסטם המשפטי בישראל שמקדש, רטורית לפחות, זכויות אדם. מהי אותה תורת עבודה? בלאגן, כאוס, זריית אבק, תרגילי הטעיה והתחמקות מאסדרה, שמערפלים ומנמיכים אל מתחת לרדאר את השימוש ב"כלי הטכנולוגי המסוים", כפי שמכונה פגסוס בדו"ח המפורט והמעמיק של מתניהו אנגלמן.
תכלית הבלאגן, בין אם כאסטרטגיה מתוכננת או סתם כהוויה ישראלית אופיינית, היא לערבב את הרגולטורים המשפטיים ולסמא את עיניהם. בעיקר הייעוץ המשפטי לממשלה והשופטים שאמורים לאשר את צווי האזנת הסתר שבחסותם הכשירה המשטרה את הצייד המיומן ששואב בתיאבון את כל תכולתו של הנייד. לא רק את השיחות העתידיות כפי שמתיר החוק אלא את המידע האגור בו – אנשי קשר, אפליקציות, פתקים וכל מידע אישי, רגיש, אינטימי, שהאמנת שהוא אך ורק שלך. השאיבה הגרגרנית הזו הציפה את מאגרי המשטרה בכמויות מידע מטורפות – "7.65 מיליון תוצרי האזנת סתר שנאספו באמצעות כלי טכנולוגי מסוים", נכתב בדו"ח.
טקטיקת הבלאגן יושמה בדרכים רבות. באמצעות העלמת השמות שאליהם הודבקו הרוגלות; באמצעות ערבוב השופטים בטופסי אישור האזנת סתר עליהם גיבבו כל טוב - עילות ההאזנה, זהות מואזנים, סעיפי עבירות מכל קצוות הדין הפלילי; באמצעות העלמת הכלי מידיעתם של תובעים ופרקליטי מחוז. וכמובן, גיבוש הנהלים, סליחה הבלאגן, להאזנות המשך ולהיתרים חריגים שלגביהם אמר המבקר – החריג הפך לקבוע. הכל כדי להותיר כאוס, להעלים עקבות, למרוח שופטים ופרקליטים ולהרדים את הייעוץ המשפטי לממשלה שממילא לא שש להכניס ראשו לביצה הזו.
החיבור הכמעט יחידי של המשטרה ל"אילוצי" המשפט היה הייעוץ המשפטי למשטרה שהשתעבד לרוב לסדר העדיפויות שהכתיבה המשטרה – רוגלות לפני זכויות. כלקח להפיכה המשטרית, ניתן רק לתאר מה יקרה כשהיועצים המשפטים של משרדי הממשלה יהפכו למשרות אמון של שרים כמו איתמר בן גביר.
ב-2016 החלה המשטרה לעשות שימוש מבצעי נרחב ברוגלות. זאת בסמוך לאחר מינוי רוני אלשיך למפכ"ל. מפתה לזהות את הזיקה למפכ"ל הכריזמטי שהגיע מהשב"כ, גוף ביטחוני שפועל במסתרים, בשולי החוק ואומנותו היא תעתוע ורמייה. אלשיך הביא מהשב"כ את המסר שהתוצאות מעל ולפני הכל. בשב"כ היתה לכך הצדקה כי אין התלבטות אמיתית בין הצלת יהודים לזכויות חשודים ערבים. אלא שהמשטרה שונה מהשב"כ במנעד הזכויות, מקדמי הזהירות ובמיוחד הכפיפות לדין שעליהם היא אמונה בהפעלת הכוח.
אבל לא רק אלשיך. הרוגלות המשיכו לשגשג תחת מחליפיו, תחת ראשי אח"מ מני יצחקי, גדי סיסו, יגאל בן שלום וראשי הסיגינט והטכנולוגיה. בחנות הצעצועים הגדולה של האמצעים הטכנולוגיים קשה היה שלא להתמכר לפיתויים, ליכולות, לסיכויי הפיצוח.
החיבור הכמעט יחידי של המשטרה ל"אילוצי" המשפט היה הייעוץ המשפטי למשטרה שהשתעבד לרוב לסדר העדיפויות שהכתיבה המשטרה – רוגלות לפני זכויות
במקביל לביקורת המבקר, בלמו בג"ץ והיועצת המשפטית לממשלה את ועדת הבדיקה הממשלתית בראשות השופט משה דרורי בטענה לפגיעה בתיקים תלויים ועומדים. לעומת זאת שיתף משרד המשפטים פעולה עם המבקר. בין היתר כי הביקורת שלו מערכתית ולא אישית. הרי אין במשרד המשפטים "שמות" ואין אחריות אישית שלבטח היתה מוטלת על היועץ המשפטי דאז אביחי מנדלבליט, על ראש מחלקת הסייבר, חיים ויסמונסקי וכמובן על המשנה הפלילית ליועץ עו"ד עמית מררי, שגם היתה אמורה לפקח על המשטרה וגם מונתה בשיא האבסורד על ידי מנדלבליט עצמו לבדוק את הפגמים והמחדלים שצמחו ופרחו תחת כישלון פיקוח מחלקתה.
