דעה
שנים נוספות של מלחמה? הגיע הזמן שהשלטון יתייעץ עם העם
ישראל מצויה בלחימה ממושכת מול חמאס ברצועת עזה ללא חזון ברור, יעד מוסכם או שיתוף ציבורי. הדרך היחידה להשיב את האמון - היא להחזיר את ההכרעה לידי האזרחים. משאל עם הוא לא סימן לחולשה, אלא לדמוקרטיה אמיצה - והשלטון צריך להתעורר ולהבין זאת, ויפה שעה אחת קודם
עברו יותר משנה ושבעה חודשים מאז 7 באוקטובר 2023, ואנו עדיין בתוך מלחמה. מלחמה על הבית, על זהות, על ביטחון - אבל שקט לא נראה באופק, והצהרות רשמיות – ואף דליפות מתואמות – מאותתות על אופק של לחימה ממושכת, לא רק חודשים, אלא אולי גם שנים.
ההיסטוריה כבר הראתה שוב ושוב: כאשר מדינות נכנסות לעימותים ארוכים מבלי להגדיר את מטרותיהם ו/או שמטרותיהם מגובשות באופן מעורפל ועמום ומבלי לגבש תוכנית יציאה – הן מסתבכות. וכאשר הציבור אינו שותף להחלטות, ואינו נשאל, עלול להיווצר קרע שאינו רק פוליטי – אלא קיומי.
ראש הממשלה הצהיר שהמלחמה תימשך "עד לניצחון מוחלט", אך ההגדרה למהו "ניצחון" נותרה עמומה. לא הוצגו אבני דרך, לא תהליך מדוד להערכת ההתקדמות, לא תסריט של ה"יום שאחרי". נאמרות אמירות מפעם לפעם לגבי מטרות, אך אלה חמקמקות וניתנות לפרשנויות תלויות נסיבות.
בינתיים, המציאות הכלכלית משתנה לנגד עינינו. הגירעון התקציבי עומד על 5.3% (נכון לאפריל), יחס חוב־תוצר הסתכם ב-69% בתום שנת 2024 (עליה שנתית של 7.7%) ועלול להגיע עם התמשכות המלחמה לגבולות של 72%, ועולה האתגר של משרד האוצר לגייס מקורות מימון זולים. קרנות חוב וקרנות דירוג עוקבות בדאגה, וסוכנויות הדירוג כבר סימנו אזהרות ובחלקן קבעו אופק תחזית הדירוג "שלילי".
המשק מגיב בהתאם. הוצאות ביטחוניות חונקות השקעות אזרחיות, מגזרים שלמים נפגעים – מהייטק ועד שירותים, מאירוח ועד חינוך. כלכלת מלחמה איננה כלכלה תוססת – היא כלכלה מצטמצמת. אבל זו רק שכבה אחת של הסיפור.
לצד המספרים עומדת שאלה עמוקה בהרבה: מה המחיר של מדינה שממשיכה להילחם בלי הפסקה?
קודם כל, המחיר האנושי. מאות אלפי חיילים מגויסים, חלקם שוב ושוב. מאות אלפים נוספים נפגעו – בעורף, בעבודה, במשפחה. ילדים שגדלים במקלטים, בני נוער שמכירים יותר צבע אדום מאשר שיעור אזרחות, אזרחים שאיבדו תקווה ומתחילים לארוז.
החברה הישראלית, שתמיד נעה בין סולידריות לקרעים, מוצאת את עצמה קרובה לשסע מסוכן. בעוד קבוצות שלמות מקריבות את בנותיהן ובניהן, אחרות נדחפות מחוץ למעגל המחויבות. "חוק ההשתמטות", שמקודם מטעמים פוליטיים, מאותת לדור הבא שאפשר לא לשרת – אם יש לך את המעמד או ההגדרה הנכונה.
ההשלכות הרוחביות חמורות. ערעור תחושת ההוגנות, גידול בתחושת הניכור, ואובדן הרעיון המשותף.
במשך עשורים, צבאות גדולים ניסו להביס כוחות גרילה. ארה"ב ניסתה באפגניסטן, עיראק וויטנאם. רוסיה ניסתה בצ'צ'ניה. סעודיה בתימן. במרבית המקרים, ההישגים הצבאיים לא תורגמו לשינוי מדיני בר־קיימא.
הסיבה פשוטה. גרילה שורדת לא דרך שטח, אלא דרך רעיון. כל עוד האויב נתפס בעיני האוכלוסייה המקומית ככובש, הוא מייצר מחדש את הלגיטימציה למאבק. במקרה של עזה, כל עוד לא מוצע פתרון מדיני, כל עוד לא מגובשת אסטרטגיה בינלאומית, וכל עוד ישראל נשארת לבד מול הביקורת הגלובלית – כל הצלחה טקטית הופכת לבעיה אסטרטגית.
ישראל, שהייתה עד לא מזמן מודל למדינה טכנולוגית פתוחה ומשגשגת, עלולה למצוא את עצמה מבודדת: לא רק בגלל חרמות אקדמיים או קמפיינים צרכניים, אלא בשל חוסר אמון של שותפותיה המסחריות, הפיננסיות והביטחוניות. חרמות סחר, הגבלות על ייצוא, סנקציות עקיפות – כל אלה אינם רחוקים אם לא תתייצב מדיניות ברורה ונתפסת כלגיטימית.
בהיבט זה, קשה בימים אלה שלא להזכיר את פוטנציאל ההשעיה של הסכמי האסוציאציה בין ישראל לאיחוד האירופי. ההשלכות הפוטנציאליות של עצירת ההסכם חורגות הרבה מעבר למספרים הכלכליים היבשים. מדובר בפגיעה בתשתית האסטרטגית של ישראל, ובמעמדה כחלק בלתי נפרד מהקהילה הבינלאומית. מדינה מבודדת היא מדינה חלשה יותר, פגיעה יותר למשברים, ותלויה יותר בגורמים חיצוניים. תהליך כזה עלול להוביל לדה־גלובליזציה חלקית של המשק הישראלי, ולהפוך את ישראל למשק אוטרקי למחצה – כזה שמתקיים עם גבולותיו, על בסיס שוק פנימי בלבד.
במסגרת זו מרחפת שאלה מטרידה - מדוע הציבור לא נשאל?
בדמוקרטיות בריאות, מלחמות ממושכות מתנהלות תוך כדי בירור ציבורי, הכרעות שיתופיות והבנת גבולות ההקרבה. בישראל – הציבור נדרש להחזיק מעמד, אבל לא להביע עמדה. אין כאן מנגנון לבחינת הסכמה ציבורית. אין דיון פתוח בשאלה האם החברה הישראלית מוכנה ללחימה שתימשך שנתיים נוספות, תעלה מיליארדים, תקריב אלפי חיילים, תגרור בידוד - אולי מבלי להבטיח פתרון.
הצעה פשוטה יכולה להחזיר את האחריות לעם. משאל עם ממוקד בשאלת המשך הלחימה מול עזה. לא מתוך רפיון, לא כדי לערער את הממשלה – אלא כדי לאפשר לציבור לבטא את עמדתו בסוגיה הרת גורל. משאל עם יאפשר לגיטימציה מחודשת למדיניות – או לחלופין, ידרוש תיקון כיוון. בכל מקרה, הוא יחזיר את האחריות לאזרחים. במדינה שבה נשלחים צעירות וצעירים לחזית, מותר לשאול את הציבור אם הוא תומך בהמשך.
ההיסטוריה מלמדת שגם דמוקרטיות חזקות נופלות כשהן מאבדות את הקשר בין השלטון לעם. אסור לנו להגיע לשם.
המלחמה חייבת להתנהל בשקיפות, באחריות, תוך הצבת אופק – ולא כמלחמת התשה נצחית בשם מושגים כלליים. בלי יעד ברור, בלי הסכמה ציבורית, בלי שותפות אמת – אנחנו עלולים לאבד לא רק את הביטחון, אלא גם את עצמנו. לכן אני קורא למהלך אחראי, שקול ודמוקרטי - לקיים משאל עם ציבורי, ממלכתי ומחייב. להביא להכרעה שקופה של העם.
זהו ביטוי עמוק למהותה של דמוקרטיה אמיתית. יש להכריע ביעדי המלחמה, יש להכריע בהחזרת החטופים והפסקת המלחמה, ויש להכריע בדבר הקמת ועדת חקירה ממלכתית כאן ועכשיו - כדי שכשנמשיך נדע למה, נדע עד מתי, ונדע שיש לכך תמיכה עמוקה.
ככל שיתממש על ידי ההנהגה הנוכחית – יעיד על עוצמתה ולא על חולשתה. יהיה בזה בכדי להגביר את האמון בכלל ובדרך בפרט.
יאיר אבידן הוא כלכלן, יו"ר הועדה המייעצת – מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן
