טנק או MRI? העימות החריף בין האוצר לביטחון נמשך
התפיסה שהציג מנכ"ל משרד הביטחון אתמול בנאומו בכנס הרצליה מנוגדת ללקחי העומק של ה־7 באוקטובר. משרד הביטחון הדגים שהוא מחזיק בפרספקטיבה צרה, שתשים אותנו על מסלול של יחס חוב־תוצר עולה עד לרמה של 82 או 84 אחוזי תוצר
העימות הקולני בין משרד האוצר לבין משרד הביטחון נמשך. אתמול היה זה תורו של מנכ"ל משרד הביטחון, אמיר ברעם, לתקוף את אגף תקציבים. "הם ממסמסים את יכולת הממשלה לממש החלטות שכבר התקבלו על בניין כוח ארוך טווח", הוא אמר בכנס הרצליה, והתכוון לכך שתוכנית "350 מיליארד נוספים על פני עשור לביטחון" שעליה החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו בדצמבר 2025, עדיין לא יצאה לפועל, אף על פי שעברו כבר כשבעה חודשים. ברעם אף איים, כי "אם נמשיך בדרך החתחתים הבירוקרטית שאין בה מימוש אסטרטגיה", הרי ש"הסיכון למוכנות הביטחונית של ישראל יהפוך לגדול ביותר".
מנגד, במשרד האוצר לא נשארו חייבים והאשימו את משרד הביטחון ביכולות ניהול לקויות ובהטלת נטל עודף על החברה הישראלית, והגיבו כך: "תקציב הביטחון הוא חסר תקדים בהיקפו, עומד על כ־143 מיליארד שקל. הטענות של משרד הביטחון מעלות סימני שאלה קשים ומדאיגים בנוגע ליכולת ניהול תקציב המשרד על ידי מי שמופקד על כך". באוצר הוסיפו כי "הסירוב העקבי של מערכת הביטחון להליכי בקרה ושקיפות אלמנטרייים פוגע ישירות בציבור הישראלי שנאלץ לשאת בנטל של העלאת מסים וקיצוצים בחינוך, בבריאות וברווחה".
מהו האינטרס הציבורי?
שני דברים מייחדים את המאבק הזה לעומת מאבקים אחרים, הדבר הראשון הוא, ששני הצדדים פועלים בשם האינטרס הציבורי, אף אחד לא חושד בפקידים במשרדי הממשלה בכך שהם מונעים מאינטרסים אישיים. אין ספק שגם באוצר וגם במשרד הביטחון רואים את טובת אזרחי ישראל אל מול עיניהם. הדבר השני הוא, שלמרות שלשני המשרדים יש מטרה משותפת (קידום האינטרס הציבורי) וממשלה אחת שמנהלת את שני המשרדים, יש חוסר אמון רב בין המשרדים, והעימות הממושך ביניהם פוגע באינטרס הציבורי, הן הביטחוני והן הכלכלי. מבחינה ביטחונית, דחיית קבלת ההחלטות עשויה לעכב הצטיידות ובניית תכניות ארוכות טווח, ומבחינה כלכלית, חוסר הוודאות התקציבית משדר לשווקים חוסר־רצינות, וגם רפורמות כלכליות בתוך הצבא לא מקודמות עד להגעה לסיכומים.
מבחינה ערכית, אם כן, אי אפשר לתת ציונים גבוהים יותר למשרד האוצר או למשרד הביטחון. אבל מבחינות אחרות, דווקא אפשר. נתחיל מבחינת נקודת המבט: זווית ההסתכלות של משרד האוצר רחבה יותר מזו של משרד הביטחון. האוצר רואה אל מול עיניו את הצרכים של כל המערכות השונות במדינת ישראל – רווחה, חינוך, בריאות, תשתיות, תרבות, חקלאות, וגם ביטחון. במובן זה האוצר לא "מפלה", האוצר אומר לא גם למערכת הבריאות שעוסקת בהצלת חיי אדם, וגם למשרד התחבורה שמונע הרוגים בתאונות דרכים. האוצר הוא זה שיודע באופן העמוק ביותר כי כל משרד ישמח לתוספת תקציב עד אין קץ, והוא זה שמפנים כי בסופו של דבר צריך להחליט בין מכשיר MRI לבין טנק נוסף.
בגלל הזווית הייחודית שיש למשרד האוצר, הם רגילים לכך שיש להם כח עודף על פני משרדים אחרים. אבל משרד הביטחון הוא לא משרד רגיל, אלא מופקד על הטיפול בפחד העמוק ביותר שלנו, אובדן של עצם המסגרת שנקראת מדינת ישראל – ולכן ההתנהלות מולו שונה. במשרד האוצר קיוו ומקווים שמשרד הביטחון עצמו יפנים לרגע את הזווית האוצרית, יבין שצריך להתאמץ לקחת כמה שפחות כי יש צרכים אחרים, כי השמיכה קצרה, כי אי אפשר לנפח את החוב הציבורי לרמות של 90%-80%. אבל במשרד האוצר מרגישים כל העת כי הדרישות של צה"ל הן בלתי נגמרות, וכי ברגע שהן ייענו, תצוץ עוד סדרה של דרישות.
למרבה הפלא, מנכ"ל משרד הביטחון בנאומו אמש רק חיזק את הנרטיב של האוצר. דבריו שידרו כי המסרים של האוצר כלפי מערכת הביטחון אינם מנותקים. הוא הדגיש בכל דבריו את הזווית הביטחונית, וזילזל באופן מופגן במשמעויות הכלכליות של התוספת הביטחונית שדרושה למערכת. ברעם אמר כך: "חשוב לא להתרשם מניסיונות הטשטוש וההטעיה, כלכלת ישראל חזקה ואיננו עומדים בפני אותו עשור אבוד של אחרי מלחמת יום הכיפורים, שלא יפחידו אתכם, תסתכלו בנתונים". מבלי להיכנס לנתונים, כשברעם עומד ואומר שאין מה לפחד מתוספת תקציבית של עשרות מיליארדי שקלים בשנה, זה מדאיג. כשברעם אומר שמי שמתריע שמדובר בנושא רציני הוא 'מטשטש ומטעה', אז אי אפשר להשתכנע שאכפת לו מהגירעון והחוב של מדינת ישראל. ברעם למעשה מצפה שמשרד האוצר והאזרחים יהיו שאננים אל מול הסיכוי למשברים כלכליים מכיוון שהם לא אירעו לאחרונה בישראל. זו תפיסה המנוגדת ללקחי העומק של ה־7 באוקטובר, עלינו להיות ערוכים להפתעות בכל זירה, כלכלית וביטחונית כאחת.
בניכוי הגופים החשאיים
בנוגע לנתונים, ברעם הציג שקף פנימי של משרד הביטחון שמראה כי תקציב הביטחון כאחוז מהתוצר צפוי לרדת מ־7.6% ל־3.3% עד 2035, לא כל ההנחות בשקף ברורות, אבל אחת ההנחות בשקף מדגימה את ההסתכלות החלקית של משרד הבטחון, והיא הההחלטה על התמקדות בסעיף 15 בלבד, כלומר, מציגים את תקציב הביטחון, אבל ללא תקציב הגופים החשאיים (השב"כ והמוסד). זו הדגמה לההסתכלות הצרה של משרד הביטחון. במשרד האוצר מסתכלים על הוצאות הביטחון באופן רחב יותר: גם שקל שהולך למוסד הוא שקל שהולך לביטחון במקום ללכת לאזרחים, וגם עליו צריך להסתכל.
מכל מקום, השקף של משרד הביטחון מנוגד לשקפים שמפרסם בנק ישראל העצמאי, הנגיד מראה שוב ושוב, כי אימוץ תוכנית ה־350 מיליארד שמה אותנו על מסלול של יחס חוב־תוצר עולה עד לרמה של 82 אחוזי תוצר או 84 אחוזי תוצר בעוד עשור מהיום. זו רמת חוב שאיננה מתאימה למדינה שנאלצה רק בשש השנים האחרונות להתמודד עם אירועים בסדרי גודל של מאות מיליארדים רבים.
יש עוד פרספקטיבה שדרכה ניתן לבחון את האירועים, והיא בחינת התוצאות בשטח ותהליכי הדיון, מבחינה זו, דווקא התנהלות אגף התקציבים מעוררת סימני שאלה. לפני כארבעה חודשים נפתח ציר של הידברות בין מהרן פרוזנפר, הממונה על התקציבים, לבין סגן הרמטכ"ל תמיר ידעי על סוגיות התקציב. לכלכליסט נודע כי הציר הזה לא הניב הרבה. בתחילת הדרך, היתה מחשבה לנהל את הדיון על תקציב 26, על תקציב הביטחון העתידי, ועל התוספת של ה־350 בצורה מאוחדת. אך חוסר ההסכמה בין הצדדים הביא בסופו של דבר לכך, שהמל"ל הוביל את הדיונים, ובחלקם לא נכחו אנשי אגף תקציבים, זאת ככל הנראה במידה מסוימת כאסטרטגיה.
בסופו של דבר, ההתנהלות האוצרית הביאה לכך שבסיכום דיון עם ראש הממשלה משבוע שעבר הוחלט על העברה של 15 מיליארד שקל למערכת הביטחון באופן מיידי, ועל 25 מיליארד שקל שיועברו בכפוף לביצוע בהמשך השנה. למרות סיכום זה, באוצר משוכנעים בכל לבם שהם לא ייאלצו להביא את ה־25 מיליארד הנוספים הללו ותקציב 2026 לא ייפרץ. מבחינת התוצאות, נדמה שהאסטרטגיה הנוכחית של האוצר לא מצליחה להביא אותו להישגים משמעותיים בתקציב הביטחון. אז אולי צודקים שם באוצר, אבל עם צדק אי אפשר ללכת למכולת, וגם אי אפשר להקטין את הגירעון.
