ניתוח
סולברג לא נטרל את מוקש אי־חוקיות השימוע והשליך את היועמ"שית לגוב האריות
המשנה לנשיא העליון התעלם מההתנהלות הבריונית של הממשלה לבהרב־מיארה ונאחז בטיעון פורמלי; במקביל נמצאה פשרה לגבי מינוי ראש השב"כ; ובינתיים, הממשלה בשלה: אישרה הצעת חוק שתאפשר לפטר את בכירי השירות הציבורי
1. המשנה לנשיא העליון נעם סולברג אישר היום לממשלה לבצע שימוע לפני פיטורים ליועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה. במונחים תנ"כיים מדובר פה בהשלכת היועצת לגוב האריות, אבל ההקבלה לאריות חוטאת למשל התנ"כי. צבועים ושועלים יתאימו יותר.
סולברג משתמש בנימוק פורמלי שלפיו "בית משפט אינו נדרש לטענות הנוגעות לעניין מסוים, בטרם התקבלה החלטה סופית". הנימוק הפורמלי מכשיר סטייה בוטה מכללי ההדחה של "ועדת שמגר" שאומצו כבר בהחלטת הממשלה - שימוע בפני ועדת האיתור בראשות השופט גרוניס. הממשלה נכשלה באיוש הוועדה כיוון שלא הצליחה לשבץ לתוכה שר משפטים לשעבר או יועץ משפטי לשעבר. כמה ביזארי וככה חמור הוא המצב שבו ממשלה לא מסוגלת לגייס שר או יועץ, אף שמרביתם מונו בעבר בידי ממשלות ימין. אף אחד מהם לא מוכן לתת יד להדחה הבריונית. הממשלה שנכשלה בלעמוד בכללי המשחק החליטה לשנות את הכללים באמצע המשחק. אם אין גרוניס — יהיה עמיחי שיקלי והשימוע יתקיים בפני ועדת שרים בראשותו.
בהמשך לפרסום ההחלטה, לאחר המילים "בהיעדר החלטה סופית — אין מדובר בצעד בלתי הפיך", הוסיף סולברג הערת ריכוך: "לפיכך, לא ראיתי ליתן צו ביניים בשלב זה". כלומר, השימוע שהוא מתיר לקיימו, הוא חוליה בתהליך שרק עם סיומו אפשר יהיה לדון בחוקיות המהלך. בעתירות נטען שאי־החוקיות דבקה כבר בעצם ההחלטה לקיים שימוע. גם מנגנון השימוע הוא לא חוקי, לא רק ההדחה. וזו בדיוק המחלוקת הגדולה בין שופטים "שמרנים" ל"ליברלים", בין שופטי "הסמכות" לשופטי "החוקיות והסבירות". סולברג מעדיף כרגע ללכת עם הסמכות, סמכותה הטבועה של הממשלה לפטר את היועצת. גם כשמדובר במהלך כוחני, בשינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק, בשינוי החלטה ללא כל דיון ותשתית מנומקים, ותוך בריאת שימוע בפני שרים שהתבטאו תחת כל עץ רענן בגנותה של היועצת.
2. לאחר הדיון הסוער שכמעט פוצץ לפני כעשרה ימים על מינוי האלוף דוד זיני לראש השב"כ, ולאחר הדיון הציבורי־תקשורתי בפוליטיקה של הרכבי בג"ץ - נמצאה פשרה. פשרה בין היועמ"שית לבין הממשלה, שתחסוך גם כתיבת פסק דין שכנראה היה מוביל את הנשיא יצחק עמית לעמדת מיעוט אל מול השופטים אלכס שטיין וגילה כנפי־שטייניץ, שלא מיהרו לאמץ את עמדת בהרב־מיארה שהתנגדה בתוקף למינוי. הפשרה מתכתבת היטב עם רוח הדברים של שני השופטים בדיון שאין להוציא מידיו של ראש הממשלה את סמכות המינוי כאשר יש אפשרות לגדר את ניגוד העניינים.
וזו אכן מהות הפשרה שנחתמה אתמול. נתניהו יודיע תוך חודשיים לשופט אשר גרוניס, יו"ר הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים, על מועמדו — "יהא אשר יהא", כנראה זיני - לראשות השב"כ. ואותו "יהא אשר יהא" לא יוכל לעסוק בפרשות קטארגייט וה"בילד" שבמסגרתן נחקרו ונעצרו יועציו הקרובים של ראש הממשלה. על החקירות ימשיך לפקח ממלא המקום ש'. הפשרה אינה כוללת התחייבות של היועמ"שית למועד סיום החקירות.
המועמד "יהא אשר יהא" ייבחן בידי ועדת גרוניס שתפעל בהרכב חסר, שלושה מתוך ארבעת חבריה, בגלל ניגוד עניינים של חברת הוועדה פרופ' טליה איינהורן שבנה שרוליק חשוד בפרשת קטאר. בהחלטה אתמול, ובהמשך לבג"ץ מ־2007, נכתב כי "עיקר תפקידה של הוועדה המייעצת הוא לבדוק את המינוי המוצע מבחינת טוהר המידות במובנו הרחב של מושג זה, הן מבחינת האדם המוצע לתפקיד, הן מבחינת הגורם הממנה, והן מכל היבט אפשרי אחר". וגם — מטרת הוועדה היא להבטיח "כי לא ייעשו מינויים לא ראויים מסיבות כגון זיקה אישית, זיקה עסקית, או זיקה פוליטית לגורמים בממשלה".
בהחלטה למנות את זיני נפלו אומנם פגמי טוהר מידות, אבל לא כאלה שיפילו את המינוי. הפגמים הגיעו משני הצדדים - הממנה והממונה. נתניהו הזדרז להכריז על המינוי, תוך שהוא בניגוד עניינים ודורס את פסיקת בג"ץ בעניין רונן בר כשסירב להמתין למתווה ראוי שתפרסם היועמ"שית. הפגם מצד זיני הוא עקיפה כפולה. שיתוף פעולה עם עקיפת היועצת תוך שהוא עצמו עוקף את הרמטכ"ל. בהחלט שווה פודיום בפורמולה 1. אלא שלא סביר ששתי "זוטות" טוהר מידות אלה יגרמו לגרוניס לפסול מועמד של ראש ממשלה. כמובן שייתכנו עתירות לבג"ץ, למשל בגלל אמירתו של זיני בשיחה סגורה כי "המערכת המשפטית היא דיקטטורה ששולטת בכל המדינה". אמירה שבהחלט חוסה תחת חופש הביטוי, אבל רחוקה מלהלום מועמד לראשות ארגון שמחויב להגן על הדמוקרטיה. האמירה פורסמה ב"הארץ", מה שמזכיר אמירה אחרת שפורסמה גם היא ב"הארץ" והריצה עתירה לבג"ץ ב־2002 נגד מינויו של דן חלוץ לסגן הרמטכ"ל. חלוץ דיבר, בריאיון גלוי הפעם, על "מכה קלה בכנף" בתשובה לשאלה מה הוא חש כשהוא משחרר פצצה על בתים בעזה. בג"ץ דחה אז את העתירה וידחה גם את הנוכחית אם תוגש.
השורה התחתונה היא שאם זיני יהיה אותו "יהא אשר יהא", הוא יתמנה לראש השב"כ הבא. בהרב־מיארה נלחמה כלביאה נגד המינוי ותיאלץ להסתפק בגידור ניגוד העניינים אל מול חקירות קטארגייט וה”בילד”. הניצחון הזה של נתניהו, בנקודות ולא בנוקאאוט, הושג הודות להרכב השופטים בדיון לפני כעשרה ימים. האם בג"ץ ירוויח נקודות אצל קבלני ההפיכה המשטרית? סביר שלא ותלוי בהרכב שידון בהתנגשות הבאה.
3. השנאה היוקדת ל"דיפ־סטייט", לשירות הציבורי, הולידה את הצעת החוק של ח"כ צביקה פוגל מעוצמה יהודית, הלקוחה מהפרקטיקה הוושינגטונית. מדובר בהצעה שתאפשר לממשלה נבחרת לטאטא החוצה בתוך 100 ימים מיום השבעתה את כל בכירי השירות הציבורי. יועץ משפטי, ראש שב"כ, ראש מוסד, מפכ"ל המשטרה, נציב שב"ס, נציב שירות המדינה וראש אגף תקציבים באוצר. וגם, כמובן, דירקטורים בחברות הממשלתיות. בכל זאת, צריך לדאוג לפרנסת המקורבים, אלה שלא יזכו להתמנות ליועץ משפטי או ראש אגף תקציבים.
היועמ"שית שיגרה אתמול, באמצעות המשנה עו"ד גיל לימון, את המכתב המוכר והקבוע לשר המשפטים יריב לוין. היא מפרטת בו את המשמעות המיידית של ההצעה שעל הפרק: "השירות הציבורי יהפוך לשירות מפלגתי ולשירות אישי של השלטון".
ולפני המשמעויות ההרסניות של ההצעה, שאושרה בוועדת השרים לענייני חקיקה (ראו הרחבה בעמוד זה), חשוב לנער ממנה את הטיעון הדמוקרטי־משילותי שבו היא מתעטפת. בשיטה שלנו, ממשלה היא תוצר של קואליציה שמורכבת מסיעות בינוניות וקטנות. זאת, לאחר שתם עידן המפלגות הגדולות בפרלמנט. במצב כזה עלול ראש מפלגה קואליציונית־קיצונית של 12-8 מנדטים - למשל הבוס של פוגל, שר שהוא כהניסט ואנטי־דמוקרט שמייצג מיעוט בציבור - לקבל לידיו מספר משרדי ממשלה ולהחליף כרצונו מפכ"ל ונציב שב"ס. עלול? זה בדיוק מה שקרה. ועכשיו הגיעה ההצעה שנועדה לשחרר אותו ואת שאר חבריו ממטרדים כמו ייעוץ משפטי ובג"ץ.
כאשר כהניסטים מקבלים את משרדי האוצר וביטחון הפנים, כאשר החרדים מקבלים את הפנים והשיכון, ואפילו כאשר שרתים של נתניהו מקבלים את החינוך והתחבורה — הם לא יכולים לטעון שהם מייצגים את העם ואפילו לא את רוב הציבור. הם ממש רחוקים מזה. וזה ההבדל המרכזי בין ירושלים לוושינגטון. שם, לפחות, הנשיא מקבל אמון אישי בהצבעה ישירה. לעומת זאת, השיטה הישראלית שלקוחה מהמסורת הבריטית, בנויה על שירות ציבורי שנועד לשרת את כלל הציבור ולא רק פיסות קואליציוניות שמייצגות מיעוטים מובהקים. פיסות שבאמצעות חיבורן המצרפי טוענות לכזב הפופוליסטי של "רצון העם".
ועכשיו, הצעת החוק מבקשת לשמן את ההשתלטות העוינת הזו באמצעות ריסוק כל הערובות והמנגנונים שמקיימים שירות ציבורי ממלכתי. מנגנונים שנועדו לשמש חסם מפני פיטורים שרירותיים ולהבטיח את שמירת האינטרס הציבורי הרחב. בעיקר מול שר המייצג אינטרס פוליטי ורעיוני צר שמבקש לקדם אג'נדה לא חוקית.
שתי הערובות החשובות הן: תקופת כהונה קצובה מראש שמבטיחה לנושא התפקיד הגנה מפני פיטורים, אלא אם כן מתקיימות — וזו הערובה השנייה — עילות סיום כהונה שמוגדרות בבירור. העילה הפופולרית כיום כפי שהונפה מול ראש השב"כ רונן בר והיועמ"שית בהרב־מיארה היא חוסר יכולתם לשתף פעולה עם הממשלה. ואכן, קשה למצוא שומרי סף מצפוניים, ממלכתיים ומקצועיים שישתפו פעולה עם הממשלה הזו.
וכל הערובות האלה נועדו לקבע רעיון עתיק יומין: בכירי השירות הציבורי אינם חבים נאמנות אישית לשר אלא לציבור ולשלטון החוק. כמובן שהרעיון הזה מחייב גמישות מסוימת בעת חילופי שלטון, אבל הצעת החוק מבקשת לשבור את מפרקתה: מי שמגלה עצמאות ולא מיישר אוטומטית קו — יעוף.
רעיון נוסף בהצעת החוק הוא האפשרות לשנות ולבטל החלטה שהתקבלה על ידי נושא משרה בכיר שכהונתו הופסקה. הרעיון הזה אומץ כנראה מעוד "הצלחה מזהירה" של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שמייד עם כניסתו לתפקיד זרק לפח את תוכנית "מסלול בטוח" ללחימה בפשיעה בחברה הערבית, שהוביל בהצלחה מי שהיה לפניו סגן השר לביטחון פנים, יואב סגלוביץ. אם תרצו, דוגמה לדרך שבה שר שמטעמיו האידיאולוגיים והפוליטיים מעוניין בכאוס אלים בחברה הערבית, ממהר לבטל תוכנית שמקיימת את האינטרס הציבורי הרחב, לחסלו.
"השירות הציבורי יהפוך לשירות מפלגתי ולשירות אישי של השלטון"
