יוקר המזון: 4 צעדים שיחסכו למשפחה הישראלית אלפי שקלים בשנה
ההוצאה החודשית הממוצעת של משקי הבית בישראל נמנית מהגבוהות בעולם המערבי – בתחומי הדיור, התחבורה, הבריאות, החינוך ובתחום המזון. סל המזון כולו, הן בצריכה הביתית והן מחוצה לה (ובכלל זה ירקות ופירות), מהווה כ־18% מסך ההוצאה הכוללת של הציבור הישראלי.
הציבור ממשיך לשלם מחירים גבוהים, בעוד שממשלות ישראל מתמרנות זה שנים בין ועדות, רגולציות וסיסמאות. אלא שהפתרונות האמיתיים כבר מונחים על השולחן זמן רב וכולם מכירים אותם.
ישנן ארבע נקודות ליבה הקשורות ביוקר מחירי המזון, שעל פיהן תיבחן כל ממשלה, מכל צבע שהוא, גם בעתיד. ללא טיפול יסודי בהן, לא תתרחש ירידת מחירים אמיתית.
1. מע״מ על מזון – השוואה לעולם
באירופה ובארה״ב שיעור המע״מ על מזון נע בין 0% ל-8%. בישראל – 18%. זהו עיוות מבני שגוזר על הצרכן לשלם אחוזים רבים יותר מהמקובל במערב. הפתרון ברור: הורדת המע״מ על סל מזון בסיסי לרמות מקובלות בעולם. זה צעד שאינו פופוליסטי אלא הכרחי, גם אם יעלה לקופת המדינה מיליארדים.
2. הצלת מזון – 25 מיליארד שקל בשנה נזרקים לפח
בכל שנה נזרקים בישראל מוצרי מזון בשווי כ־25 מיליארד ש"ח. זהו בזבוז כלכלי, חברתי וסביבתי. במחקר האחרון של המשרד להגנת הסביבה אנו למדים כי תעשיית המזון היא הגורם החסכני ביותר בשרשרת האספקה. אם הממשלה תאמץ יעד לאומי ותעמיד תקציבים אמיתיים להצלת מזון – באמצעות תשתיות לוגיסטיות, תמרוץ כל שרשרת האספקה והנגשה לעמותות – ניתן יהיה להוזיל את ההוצאה השנתית על מזון, לחזק את ביטחון המזון ולצמצם פערים חברתיים.
3. שרשרת אספקה – מקום לשחקנים קטנים ובינוניים
שחקנים קטנים ובינוניים מתקשים להגיע למדפי הקמעונאים, בעיקר בשל היעדר יכולת לוגיסטית מספקת. על הממשלה לפעול ליצירת שרשרת אספקה הוגנת, יעילה ושקופה, שתאפשר נגישות רחבה יותר למדפים עבור כלל היצרנים. זהו צעד מהותי להורדת מחירים ולהגברת התחרות – הרבה יותר מכל סיסמה ריקה כמו "פירוק מונופולים". קל להכריז על "פירוק מונופולים", אך בסופו של דבר, מה שיקבע את המחיר לצרכן איננו חלוקת חברה גדולה לשתיים או לשלוש, אלא פתיחת שערי התחרות, כך שגם עסקים קטנים ובינוניים יוכלו להשתלב בשוק ולהגיע לנוכחות משמעותית על מדפי הרשתות.
4. סבסוד ישיר לחקלאות - במקום עקיף
במקום סבסוד עקיף ומעוות, יש לאמץ סבסוד ישיר ושקוף לחקלאים, כפי שנהוג במדינות מערביות רבות. כך ניתן לחזק את הבסיס של שרשרת המזון, לדאוג לחקלאים כולם, ובעיקר הקטנים שבהם, ולמנוע פערי מחירים כבר מהשטח.
יש לזכור כי כל שינוי רגולטורי מתגלגל לבסוף לעלויות נוספות – תחילה ליצרן ובהמשך גם לצרכן. אם לא ייבלם גל הרגולציה המתמשך, לא הפחתת מע״מ ואף לא מהלך נקודתי אחר יצליחו לאזן את המחירים.
התעשייה המקומית, מצדה, אינה עומדת מנגד. היא משקיעה משאבים רבים בשיפור תהליכי הייצור, בחדשנות ובשימור דיאלוג עם הצרכנים. יצרני המזון, גדולים כקטנים, מחויבים לעמידה בתקנים מחמירים ומשקיעים בייעול שנועד לצמצם עלויות ולהבטיח איכות בלתי מתפשרת.
ואולם בכך לא תם העניין. מדד תפוקות התעשייה (תחום המזון) מלמד כי ב־12 החודשים האחרונים נרשמה עלייה מתונה של 0.6% בלבד במחירי המזון המקומיים – נתון ההופך את התעשייה לגורם ממתן באינפלציה.
חשוב להכיר כי התעשייה המקומית אינה חלק מהבעיה אלא חלק מרכזי מהפתרון. מעבר להשפעתה המרסנת על המחירים, היא נדבך חיוני בביטחון הלאומי. בהיעדר תעשיית מזון מקומית חזקה ויציבה, ישראל עלולה למצוא עצמה תלויה ביבוא וחשופה לזעזועים גלובליים.
התעשייה הגדולה מעניקה יציבות ויכולת ייצור רחבה, ואילו המגזר הקטן והבינוני מוסיף גמישות, חדשנות ותחרותיות. שילובם מבטיח עמידות וחוסן גם בשעת משבר. חיזוק התעשייה המקומית הוא אינטרס לאומי ראשון במעלה.
יוקר המזון בישראל איננו גזירת גורל, אלא תוצאה של החלטות – או של היעדרן. ארבעה צעדים ברורים יכולים לשנות את המציאות ולחסוך מיליארדים לציבור: הפחתת המע״מ, הרחבת הצלת המזון, טיפול בשרשרת האספקה, ותמיכה ישירה בחקלאי הישראלי.
כל ממשלה שתבחר שלא לפעול כך תישא באחריות להנצחת העיוות. הגיעה העת לעבור מהצהרות למעשה.
ליאור לוי הוא יו"ר איגוד תעשיות המזון בהתאחדות התעשיינים בישראל
