פרשנות
מינוי מיכאל ראבילו למבקר המדינה: שיא חדש של ניגוד עניינים
הניסיון לשנמך את מוסד המבקר נכשל בעבר, ואז נשלף הקלף המנצח רו”ח מתניהו אנגלמן. כעת שבר נתניהו שיא נוסף עם עו”ד מיכאל ראבילו
אין שיא שנתניהו לא ישבור. היום הוא נגע בשמיים: מינוי פרקליטו האישי עו״ד מיכאל ראבילו למבקר המדינה פותח את הדרך והדמיון להבין לאן המדינה תלך אם נתניהו ייבחר לעוד קדנציה. ועל הדרך, עם הסלפי-גייט השפל, הוא דירדר לשיא את השמדת הערך והשמדת המותג של מוסד המבקר.
התהליך הזה לא היה לגמרי לינארי. בהתחלה, או קצת אחרי ההתחלה, נכנסו לתפקיד שופטי בית המשפט העליון בדימוס כמו מרים בן פורת ואליעזר גולדברג. הם הביאו למוסד שאליו הגיעו את יוקרת המוסד שממנו באו. ואז בית המשפט העליון היה מותג אהוד ואפילו נערץ. גם הוא עבר תהליך דומה של השמדת ערך, אבל זה לדיון אחר.
בן פורת וגולדברג סללו נתיבים חדשים לביקורת וחילצו אותה מהישנוניות כבדת הראש והדוחות המשמימים והאינסופיים. בעיקר הצביעו על השחיתות השלטונית, על קניית שלטון בכסף. לבן פורת היה עימות מצלצל עם המפכ״ל יעקב טרנר, שאפילו בג״ץ נחלץ לעזרתו וקיבל את עתירתו נגד דוח שבו הטילה המבקרת דופי ביושרתו מבלי שקיבל אפשרות לעיין בכל החומר נגדו. הכנסת לא עיגנה את פסק הדין בחוק ובימים אלה ממש השד הזה יצא שוב מהבקבוק בעתירות של הסניגוריה הצבאית נגד המבקר אנגלמן.
הפוליטיקאים ניעורו לאיום החדש, לענק המתעורר, והחליטו לשנמך את יוקרת מוסד מבקר המדינה באמצעות שנמוך המקור שממנו ממנים מבקר — מהעליון זה עבר למחוזי. כך מונו מיכאל לינדנשטראוס ויוסי שפירא. נקדים את המאוחר — גם הם ״אכזבו״ את השלטון וכך מונה רואה החשבון מתניהו אנגלמן.
מהפיכת לינדנשטראוס
לינדנשטראוס הפך לגמרי את מוסד המבקר. ממוסד סולידי ומאופק יחסית לנמר שוחר טרף. מדוחות שנתיים שתפסו את הכותרות פעם בשנה, לדוחות עתיים שרדפו כותרות על בסיס שוטף. הקורבן המרכזי של לינדנשטראוס היה ראש הממשלה אהוד אולמרט. המבקר הפציץ את היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז בדוחות ״מרשיעים״, כאלה שהצביעו על חשד לפלילים. רובם על מכירת וקניית דירות בידי אולמרט. כרגיל, אחרי לינדנשטראוס חיפשו דמות מתונה ונרפית יותר. שפירא עשה רושם כזה, עד שגם לו נמאס, ומהדוח על מעונות ראש הממשלה נולדה הרשעת שרה נתניהו ב״ניצול מכוון של טעות הזולת״.
ואז הגיע מתניהו אנגלמן, שכבר בתחילת כהונתו מילא את ציפיות הממנה נתניהו וביטל את האגף לתפקידים מיוחדים שעסק בשחיתות ובטוהר המידות. מבקר המדינה הוא מוסד מפואר, מקצועי ומשרתים בו אנשים איכותיים. אבל דימויו ומעמדו נקבעים לפי העומד בראשו. אנגלמן היה הסנונית שבישרה בהמשך את זיני וגופמן — ממונה שמזוהה עם הממנה ומתקשה לגבש זהות עצמאית ונפרדת ממנו.
טבח ה־7 באוקטובר תפס את מוסד המבקר בצומת דרכים. מה עושים כשאין ועדת חקירה, לא משנה איזו ועדה — ממלכתית או לאומית, משפטית או פוליטית; מה עושים כשיש אינספור מחדלים לבחון; מה עושים כשהממנה נתניהו מעוניין להפיל את האחריות על הצבא ושאר גורמי הביטחון ולנקות את עצמו; אנגלמן בנה מארג מפואר של נושאי ותחומי ביקורת, ומקצועני המשרד החלו לאסוף חומרים ולנסח טיוטות. במקביל, הצבא החל בתחקירים משלו, ועד מהרה נוצרו התנגשויות מהותיות. נציין שלוש מהן:
הראשונה, האם אירוע מסדר הגודל של טבח ה־7 באוקטובר ראוי בכלל להיבחן בידי מבקר המדינה, שחסר גם את הכלים החקירתיים המתאימים לפצח את האירוע. קושיה זו מתרוממת גבוה בהרבה מאשר חוסר ההתאמה החקירתי. היא נוגעת לשאלת השכל הישר שמן הראוי לשאול מדי פעם את דעתו — האם משהו בהיסטוריה של ישראל, בהיסטוריה של ביקורות המדינה וועדות החקירה, מוביל למסקנה שמבקר המדינה יהיה האיש והמוסד שיבחן את הסיפור הזה.
פגיעה בזכויות מבוקרים
ההתנגשות השנייה נוגעת להתאמה הקונספטואלית של הביקורת לאירוע. המבקר עצמו מודה שביקורת מדיניות אינה המנדט שלו. הוא מבקר רק נושאים שניתן לבחון מול נורמה ידועה וניתנת לאיתור בחוקים, תקנות, נהלים, החלטות ממשלה וכיו”ב. ללא נורמה כזו, המבקר אינו בנוי להכרעות בין גרסאות סותרות — ובמיוחד אין לו כלים לבחון מדיניות ולגזור ממנה אחריות. עצם הפער הזה שבין ביקורת לחקירה מבטל את כשירות המבקר לבקר את שאלות הליבה של הטבח.
מחלוקת שלישית נוגעת לפגיעה בזכויות היסוד של המבוקרים. קציני צה״ל מהרמטכ״ל ומטה חשופים להשחרת שמם בטיוטות ביקורת — שאינן דוח סופי, אבל מי שניסח אותם כבר משוכנע בתוצאה וקשה להפוך אותה לאחר מתן זכות הטיעון למבוקר. כל אלה עומדים ביסוד עתירה לבג״ץ שהגישה הסניגוריה הציבורית נגד ״פלישת״ אנגלמן לתחומי הליבה של ה־7 באוקטובר.
האם בג״ץ יפסול את ההצבעה בגלל חילול פרטיות ההצבעה? יו״ר הכנסת אמיר אוחנה אמר שלכל אחד זכות לצלם את עצמו. שטויות. תכלית החשאיות היא להבטיח את עצמאות ופרטיות ההצבעה והיא גוברת על רצון הפרט להנציח את עצמו, גם אם היא נועדה להביא לנתניהו הוכחות נאמנות. בפעם הבאה מומלץ לח״כים לרצוע את אוזנם. אגב, בבית המשפט המחוזי בחיפה, נקבע במקרה דומה שהתיעוד העצמי הוא פגם חמור, אבל הבחירות לא נפסלו בגלל שהיה מדובר במקרים בודדים.
ליד מינוי ראבילו אפילו מינויי זיני וגופמן, כחלון ודורון כהן, נראים ממלכתיים להפליא. גם לסוסי קליגולה היו פחות ניגודי עניינים. המינוי הזה משתווה רק למינוי בנו של נתניהו, יאיר, ליועמ”ש. בגודל הנזק, הוא מתחרה רק במינוי בן גביר לשר. אגב, אם המבקר ראבילו יגלה שחיתות בלשכת רה”מ ותוגש עתירה להדיח את מי שסרחו, האם ראבילו יחזור לעמדת עורך הדין וייצג את נתניהו? בטרלול הזה הכל אפשרי. אבל נחמה אחת אולי בכל זאת תימצא: עכשיו תוכל ממשלת השינוי, אם תקום, למנות את השופט אלרון לראש ועדת החקירה הממלכתית לטבח ה־7 באוקטובר. מזה נתניהו צריך באמת לפחד.
