החלטת המשטרה לבטל את הדרבי התל-אביבי אינה עומדת במבחן החוקתי
לא רק שאינה חוקית היא גם יוצרת תקדים מסוכן שעלול לעלות למדינה מאות מיליוני שקלים
בערב יום ראשון, 19 באוקטובר 2025, דקות לפני שריקת הפתיחה בדרבי התל-אביבי בבלומפילד, המשטרה הודיעה על ביטול המשחק בשל הפרות סדר וזריקות פירוטכניקה. לפי דיווחי המשטרה בכלי תקשורת מרכזיים, נפצעו שלושה שוטרים ועוד מספר אזרחים. מקרה חמור, לכל הדעות, ועדיין במבחן המשפט המינהלי־חוקתי לא הוצדק צעד כה דרמטי דווקא באותו רגע; ובמבחן הנזיקי, המדינה חשופה לפיצוי משמעותי.
המספרים, בקירוב סביר, מבהירים את גודל המהלך: אובדן הכנסות מהחזר תשלום אפשרי על כרטיסי המשחק (29,400 מקומות מלאים—במחיר ממוצע של 150–200 שקל) נע בין 4.5 ל-6 מיליון שקל; זכויות שידור של המשחק מוערכות בפרמיית פריים־טיים נוספת של מאות אלפי שקלים; צריכת מזון/משקאות ומרצ'נדייז סביב 50 שקל לאדם מיתרגמת לכ-1.5 מיליון שקל. לכך מצטרפות הוצאות שהושקעו לחינם—תפעול האצטדיון, צוותי שידור, אבטחה והיערכות רפואית—בסדרי גודל של מאות אלפים, וכן נזקי חסות וחשיפה שמיתרגמים לקיזוזי תמורה עתידיים.
במישור הנורמטיבי, אין מחלוקת שלמשטרה סמכויות רחבות לשמירת הסדר ובטחון הציבור ומשטרת ישראל מוסמכת להתערב באירועי ספורט לפי חוק איסור אלימות בספורט. עם זאת, "סמכות" איננה "חסינות": המשפט המינהלי מחייב הפעלה סבירה, מידתית ושוויונית של סמכויות, בצירוף הנמקה מספקת.
מבחן המידתיות התלת-שלבי - קשר רציונלי, אמצעי שפגיעתו פחותה, ומידתיות במובן הצר - אינו מתיישב היטב עם ביטול טוטאלי לאחר שהאירוע המסוכן כבר התרחש וגם אם היה חשש כי הוא יחזור על עצמו, מבלי שמוצגות חלופות שנבחנו בזמן אמת: דחיית פתיחה קצרה לפינוי העשן ולפריסת אבטחה מחמירה, סגירה ממוקדת של היציע הבעייתי, או קיום המשחק ללא חלק מהקהל - כולם אמצעים אפשריים, פחות פוגעניים כלכלית וציבורית. כשהאמצעי שנבחר הוא הקיצוני ביותר, נדרש נימוק כבד־משקל בזמן אמת. בטח שעכשיו. לגבי הפגיעה בשוויון, המטרה איננה "השוואת אנרכיה", אלא מניעת איפה ואיפה. אירועי פירוטכניקה ועיכובים התרחשו בעבר, בישראל ובאירופה, בלי ביטול מיידי; אם מקרה דומה מהותית מטופל אחרת בלי הצדקה עניינית, נפגע עקרון השוויון. איני טוען שהמקרה "רגיל", הוא חמור, אך חומרה כשלעצמה איננה תחליף לבחינת חלופות ולהצדקת יחס חריג.
במישור הנזיקי, חוק הנזיקים האזרחיים יוצר הגנת "הפעלת סמכות בתום-לב"—אך מותיר אחריות לרשלנות. כשמדובר בהיערכות מבעוד מועד (מניעת הכנסת פירוטכניקה) ובהחלטת הביטול עצמה, יש לבחון: קיומה של חובת זהירות כלפי בעלי האירוע, האוהדים והסביבה העסקית; הפרה—אם לא נבחנו חלופות סבירות בזמן אמת ולא הוצגה הנמקה מספקת; נזק—ממשי וגבוה; וקשר סיבתי—מובהק. המשפט מבחין בהקשר זה בין "שיקול דעת" ברמת הנורמה לבין יישום רשלני בפועל—שאינו נהנה מחסינות. בנוסף, הפגיעה בחופש העיסוק של מפעילי האצטדיון וכן ספקי השירותים—גבולית אך ממשית—חייבת לעמוד במבחן ההגבלה: תכלית ראויה—כן; התאמה—במחלוקת; אמצעי שפגיעתו פחותה—לא הודגם; ומידתיות צרה—קשה להצדקה כשנזק כלכלי וציבורי עצום מוכח.
טיעוני הנגד ברורים: "חיי אדם קודמים לכל"; "משחק אינו חשוב מול סיכון ממשי"; "האירוע הספציפי ייחודי בחומרתו". אני מסכים עם נקודת המוצא—בטחון הציבור קודם. אך המשפט אינו מאפשר להפוך חרדה ציבורית לגזרה גורפת. גם ברגעים קשים, החובה המינהלית היא לשקול חלופות, לנמק, ולבחור באמצעי הפוגע פחות ככל הניתן. אחרת, מתקבע "וטו משטרתי", דה-פקטו, על אירועים המוניים—מופעים, מחאות, משחקים—שחותר תחת הודאות העסקית והכלכלית וכן מתמרץ מיעוט אלים "להפיל אירוע" במחיר קומץ אבוקות.
המסקנה המעשית: ראוי לבחון תובענה ייצוגית משותפת של מועדון הפועל תל-אביב, ההתאחדות לכדורגל, מינהלת ליגת העל, מפעיל/בעל האצטדיון וכן מחזיקי הכרטיסים, המבקשת פיצוי על נזקים ישירים ועקיפים, וכן סעד הצהרתי־מוסדי שיחייב את המשטרה לנוהל ברור: בחינת חלופות כתנאי, הנמקה כתובה בזמן אמת (בכפוף לחריגי בטחון ממוקדים), ומנגנון ערר מינהלי מהיר באירועים המוניים. איני ממהר לטעון ל"נזקים עונשיים" בדין הישראלי - הם חריגים - אבל בהחלט לפיצוי מלא ולתרופה מוסדית שתמנע הישנות.
ביטול הדרבי הוא מקרה מבחן: האם נאפשר לרשות מינהלית להפעיל כלי קיצון ללא הנמקה מספקת, ללא שקילת חלופות וללא נשיאה באחריות? בעיניי - לא. סמכות איננה רישיון לשרירות; גם בעת חירום אזרחית נדרשות מידתיות, שוויון והנמקה. אם לא נדרוש זאת, המחיר הכלכלי והאזרחי יִגָּבֶה מאיתנו, משחק אחרי משחק.
ד"ר לירן אוחיון הוא עו"ד פלילי ומרצה בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה
