הזכות לשיקום לא מסתיימת בהחלטת ועדה, היא מתחילה בליווי אישי
היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות מזמין אותנו לבחון בכנות עד כמה הזכויות הללו מתקיימות בפועל. בתחום בריאות הנפש, התמונה עגומה: עשרות אלפי מתמודדי נפש זכאים לשירותי סל השיקום בקהילה, אך רובם פשוט לא מקבלים את השירותים הללו. רק כשליש מהזכאים מצליחים לממש את הסל במלואו. המשמעות פשוטה: שבעה מכל עשרה אנשים שנאבקים לייצב את חייהם נותרים ללא מענה שהיה אמור להיות זכות בסיסית.
סל השיקום אמור להיות נקודת המשען שמאפשרת לאנשים לחזור לחיים. הוא כולל סיוע במגורים,בתעסוקה, בפנאי ובשילוב בקהילה. כלים שמיועדים לבנות יציבות, לחזק תחושת שייכות ולמנוע הידרדרות. אבל בפועל, עבור רבים זה כלל לא מתרחש. חלקם אינם מודעים לזכאותם. אחרים נתקעים מול בירוקרטיה כבדה: טפסים רבים, חוות דעת רפואיות, תוכניות שיקום מורכבות והמתנה ממושכת לוועדות. גם מי שמצליח לעבור את הכול ומקבל אישור מגלה שהמסע האמיתי רק מתחיל.
אין גורם אחד שמחזיק את התמונה המלאה. האדם שנמצא ברגע של פגיעות ובלבול נדרש לתאם לבדו דיור, תעסוקה, מסגרות פנאי וגורמי טיפול. במצב כזה, קל להבין למה רבים פשוט נושרים. בלי חיבורים בין השירותים, בלי תיאום, ובלימישהו שמכיר את האדם ומוביל אותו לאורך הדרך, הזכויות נשארות על הנייר. המערכת מצפה מאנשים במצב של משבר נפשי להיות המנהלים של השיקום שלהם, וזה כמעט בלתי אפשרי.
לאורך השנים למדתי על בשרי מה קורה כשאין ליווי אישי. כאמא לילד על הרצף האוטיסטי מצאתי את עצמי פעם אחר פעם מנסה לפענח לבד מערכת מסובכת, במקום שיהיה שם מישהו אחד שילווה ויתאם. כשאני פוגשת מתמודדי נפש שלא מצליחים לממש את סל השיקום, זו אותה תחושה מוכרת: אנשים שנשארים להתמודד לבדם עם מערכת שלא נבנתה באמת סביבם. הזכות קיימת, אבל הדרך אליה חסומה.
ליווי אישי רציף הוא בדיוק מה שחסר. דמות מקצועית אחת שמכירה את האדם, את החלומות והקשיים שלו, ומתמודדת יחד איתו עם המערכת. ליווי כזה מאפשר למצות זכויות, מחבר בין השירותים ומונע נשירה. במדינות רבות זהו חלק בסיסי ממערכות השיקום. אצלנו, הוא עדיין אינו נחשב זכות, למרות שהוא תנאי כמעט הכרחי לשיקום אמיתי.
יש לכך גם היגיון כלכלי חד. כשאין ליווי, מצוקות שלא מזוהים בזמן הופכות למשברים עמוקים שמסתיימים באשפוזים יקרים, אובדן תעסוקה ופגיעה ארוכת טווח בתפקוד. מניעה וליווי רציף אינם רק הצעד האנושי והצודק, הם גם הצעד המשתלם ביותר למדינה.
לא במקרה אנחנו נמצאים במצב הזה. במשך שנים בריאות הנפש נדחקה לשוליים, כאילו היא פחות דחופה ופחות קריטית לחיי היום־יום. אבל התקופה האחרונה הוכיחה עד כמה זו הייתה טעות. בריאות הנפש היא אחת החזיתות המרכזיות של השיקום שלנו כחברה, לא שוליים ולא מותרות. ההבנה הזו כבר חלחלה בציבור, שמרגיש על בשרו את המחיר של היעדר מענה. עכשיו נדרש שגם מקבלי ההחלטות יישרו קו עם המציאות ויתרגמו את ההבנה הזו להשקעה אמיתית ומתמשכת.
ביום שבו מדברים על שוויון וזכויות, חשוב לזכור: הזכות לשיקום לא מסתיימת בהחלטת ועדה. היא מתחילה בליווי אישי שמאפשר לאדם לבנות חיים בקהילה, לממש את זכויותיו ולהרגיש שהוא לא לבד במערכה. זו צריכה להיות הזכות הבאה שנבטיח.
ד"ר רעות דריי דיאמנט היא חוקרת מדיניות בעמותת 121
