דעה
תוכנית 21 הסעיפים של טראמפ חייבת להתמקד אך ורק בטווח הקצר
היום, יום שני, עשוי להיות גורלי לעם ישראל, כי היום יתקיים דיון רציני על הפסקת אש והחזרת החטופים. לא ברור מה יאמרו הקטארים והחמאס במשא ומתן, אבל ברור לי על מה ראש הממשלה חייב להתעקש: על פתרון לזמן קצר.
יש מי שלוחצים עליו לראות רק את היעד הארוך. אכן, הימין הקיצוני רוצה פתרון ארוך טווח, שיתחיל עכשיו. בעיניו זה "הגיוני" שהפלסטינים שחיו כאן עשרות שנים יעברו מזרחה, לירדן, לקטאר או לערב הסעודית. מבחינתם, יש להתחיל מיידית בפינוי יהודה, שומרון ועזה, כדי שהערבים יעברו להתיישב במדינה ערבית מוסלמית ממזרח לירדן. זה פתרון ארוך טווח. בגישה זו לא מתחשבים במצב הממשי של היום.
אבל גם הצד השני חולם על פתרון ארוך טווח: "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים", לאט אך בהתמדה, עד למחיקת המדינה היהודית מהמפה. גם זה פתרון ארוך טווח, שלא מתחשב במחיר שהם ישלמו להתחיל מלחמה עם היהודים.
השאלה האמיתית היא, אם כן, מה לעשות עכשיו, ולא מה יהיה בעוד 50 שנה. כאן נכנסת התיאוריה הכלכלית: כלכלני מקרו-כלכלה יודעים שיש תקופות שבהן לא נכון לחשוב במונחי זמן ארוך. קיינס כתב: "בטווח הארוך כולנו מתים". ישנן תקופות שבהן המדיניות האופטימלית היא לטווח הקצר, שנתיים עד חמש שנים, ולא יותר. אנו חיים בתקופה שאסור להתמקד על פתרון לזמן ארוך, מכיוון שישנם שני תהליכים מרכזיים המחייבים אותנו להתמקד בתהליך בזמן הקצר.
התהליך הראשון הוא מהפכת הבינה המלאכותית (AI). איננו יודעים מה יהיה בעוד עשור. ייתכן שבעוד חמש שנים לא נכיר עוד את ה-homo sapiens כפי שהוא היום. ייתכן שהילד שייוולד בעוד עשר שנים יגדל עם שבב חכם ויבין שכל המלחמות הן "הבל הבלים". מצד שני, ייתכן שהמלחמות ינוהלו על ידי רובוטים. על כן, האי־וודאות הינה עצומה.
האם נכון לאבד חיילים והון אנושי יקר היום על חשבון עתיד שהסתברות התממשותו מזערית? ברור שלא. חייבים לתכנן חיים עם AI ולא לחלום על מה יהיה בעוד חמישים שנה. על כן, צריך להתמקד בפתרון זמני.
השינוי המהותי השני, אשר משנה את מסלול קבלת ההחלטות ומכתיב את האופטימליות שלהן, הוא השינוי שחל במערכת הגיאופוליטית בחמש עשרה השנים האחרונות, ושאת השפעתו אנו מתחילים להרגיש בעוצמה כעת. עברנו מתקופה של הגמוניה לתקופה של מאבק כוחות.
כמו שבחורף ובקיץ איננו מתלבשים באותו אופן, ואדם נבון מתאים את לבושו לעונה - כך גם מדיניות מדינה חייבת להתאים עצמה לתקופה. העולם שונה כשיש מדינה הגמונית, לעומת תקופה שבה כמה כוחות מתחרים ביניהם.
אכן, ארצות הברית הייתה ההגמוניה העולמית, המדינה המובילה הבלתי מעורערת, מ־1945 ועד 2010. זו הייתה תקופת Pax Americana. בדומה לכך, בין 1800 ל־1910 התקיימה Pax Britannica — התקופה שבה בריטניה הייתה ההגמון העולמי.
בזמן הגמוניה, העולם מתנהל כאילו יש "מנהל על". מדינות בוחרות במדיניות של סחר חופשי, מוקמים מוסדות בינלאומיים כמו האו״ם, ה־GATT שהפך ל־WTO ו-NATO. בתקופה של הגמוניה, ישנן פחות מלחמות, יותר שגשוג כלכלי, וגם גלים של דמוקרטיזציה. אלו התקופות שבהן אפשר לתכנן לטווח ארוך.
אולם מאז 2010, וביתר שאת מאז 2015, המצב השתנה: ההגמוניה האמריקנית מתפוררת בהדרגה. סין עברה את ארצות הברית במדדי תוצר מסוימים, ההסכמים הבינלאומיים בתחום הסחר נחלשים, וגם תהליך הדמוקרטיזציה העולמי נסוג. כל אלה מאפיינים תקופה של מאבק כוחות. כמו שגם קרה בתקופה 1945-1910.
בתקופה של מאבק כוחות, הכללים משתנים. המדיניות הכלכלית והביטחונית אינה יכולה להישען על תוכניות של חמישים שנה קדימה. אסטרטגיות ארוכות־טווח מתערערות והעדיפות ניתנת למדיניות קצרה, ומותאמת מציאות. במציאות הזו מדיניות נכונה אינה הסכמים של טווח ארוך, אלא רצף מהלכים קצרי־טווח, בני 2–5 שנים, שמבטיחים שמירה על הכוח הכלכלי, הביטחוני והמדעי של ישראל.
על כן, ההסכם שייחתם בימים הקרובים בין ישראל לבין החמאס-קטאר חייב להיות מחויב לאסטרטגיה קצרת-טווח בלבד: כיצד יוחזרו החטופים, היכן יוצב הצבא בשנה הקרובה ומה יהיו תנועות פעילי החמאס בשטח. אין לנסות לעצב עכשיו הסדרים לטווח ארוך, אלא לנהל שנה-שנתיים קריטיות.
בקשר להסכם עצמו, ישנם שלושה תנאים שעל ישראל להתעקש עליהם לשנתיים הקרובות. התנאי הראשון הוא אפס שחיתות. כל הסכמות כלכליות ותקציביות מותנות על פיקוח הדוק ושקיפות, כדי שאמצעים המוקצים לא ישמשו לחמאס, וכדי להתחיל לבנות כלכלה בריאה.
התנאי השני הוא אסטרטגיית tit-for-tat. כל הפרה של הסכם תביא לתגובה מידית וברורה. יהיה תגמול חיובי להתנהגות רצויה ועונש מידי להתנהגות תוקפנית.
הנקודה השלישית היא השקעה בגורמי ייצור, ולא בתשתיות כבדות. בשנה הראשונה, אסור לחזור לכניסת הון מסיבי מהעולם. עדיף להפנות משאבים לפיתוח כושר ייצור מקומי כמו תעשייה חקלאית מקומית ומפעלים קטנים. התוכנית חייבת להיות מבוססת על פיתוח כלכלי פשוט, ולא בזבוז משאבים על פרויקטים תשתיתיים גדולים.
אם כן, דרך שמירה על סדרה של מהלכים קצרים ומבוקרים, נוכל להתחיל תהליך יציב ולהגיע אולי, בעוד מספר שנים, למקום שאפשר יהיה לשקול בו מהלכים ארוכי־טווח. אך זה לא המצב היום.
פרופ' אליס ברזיס היא ראשת הפורום הישראלי למקרו-כלכלה באוניברסיטת בר-אילן
