דעה
נתניהו מעדיף שנדבר על הבוז
ראש הממשלה מעדיף לעסוק בצעקות הבוז מהכיכר במקום בשאלות הקשות: איך ייתכן שעסקת החטופים נחתמה רק עכשיו ואיך בדיוק תפורז הרצועה. כך הופכת הביקורת למטרה – והאחריות נעלמת מאחורי מסך של עלבון מבוים
במוצאי שבת, כאשר סטיב וויטקוף, שליחו של הנשיא טראמפ, הזכיר את שמו של בנימין נתניהו בעצרת בכיכר החטופים - עשרות אלפי משתתפים קראו קריאות בוז.
לפולמוס המגוחך בסוגיית הבוז ולמחדל 7 באוקטובר מכנה משותף. שני האירועים האלה הם סימפטומים של אותה מחלה: שליט בודד שעוסק בביצור כוחו ותו לא.
במשך שנים וביתר שאת בקדנציה הנוכחית התכונה החשובה לאנשים שנתניהו ממנה סביבו היא נאמנות וצייתנות, הרבה לפני כישורים וניסיון. לא יודע אם אפשר היה למנוע את טבח שמחת תורה, אך כנראה שאפשר היה למזער נזקים באותו היום ושבועות אחר כך. הביביזם רואה בכל ביקורת איום על שלטונו, לכן הוא לא הקשיב לאזהרות מערכת הביטחון ושר הביטחון. מאותה סיבה השירות הציבורי לא תפקד ביום פקודה. באותם ימים במשרדי הממשלה בכלל ובלשכת ראש הממשלה במיוחד נדיר היה למצוא אנשים עם עמוד שדרה שיודעים לקבל החלטות קשות. לכן גם לא מפתיע שהגוף הממשלתי היחיד שתפקד לאחר פרוץ המלחמה הייתה מנהלת תקומה שנוסדה ב-19 באוקטובר 23 ומרבית ראשי הצוותים בה היו מנכ"לים ובכירים לשעבר בממשלת לפיד בנט.
ומכאן לבוז, אקט מחאה לגיטימי ולא אלים, שהביביזם לא יכול לסבול כי מחאה מטלטלת את הביצורים, במיוחד אם היא מושמעת בפני האנשים הקרובים ביותר לנשיא ארה"ב, ולעיני כל העולם.
העיסוק הזה בבוז, בעלבון המנהיג, ולא בהסדר המדיני הדרמטי שנרקם לנגד עינינו או במצבם של החטופים לאחר שנתיים במנהרות החמאס, ממחיש כי המחלה עוד איתנו, גם אם תוקנו חלק מהתסמינים, המלחמה מסתיימת כנראה והחטופים בדרך הביתה.
כהרגלו האיש ושופרותיו מסיטים את הדיון למחוזות נוחים: דיון רגשי חסר תכלית על הבוז ומהותו, המפגינים הופכים ממבקרים נוקבים למושא הביקורת. המראה שהוצבה מול פניו מוסתרת במסך של מסרים לבייס, ושאלות חשובות כגון למה נחתמה עסקה כזו רק עתה ואיך בדיוק תפורז הרצועה נדחקות הצידה. אבל כפי שלמדנו ממש בדיוק לפני שנתיים, כשמתעלמים מביקורת או משתיקים אותה הזרעים לאסון הבא נטמנים.
