המרד השקט של מנהלי בתי הספר
למרות התנגדות ארגוני המורים, המנהלים מוצאים דרכים יצירתיות להעסקת מורים בחוזים אישיים
במערכת החינוך הישראלית מתרחש בשקט מרד של ממש. בעוד ארגוני המורים נצמדים בקנאות להסכמי השכר הקיבוציים ומתנגדים לכל מהלך של חוזים אישיים, מנהלי בתי ספר, שנמצאים בעיצומו של מרוץ נגד הזמן לאיוש הצוותים לקראת האחד בספטמבר, מגייסים מורים בחוזים אישיים מאולתרים. המחסור במורים, המוטיבציה לספק שירותי חינוך מעולים והתחרות על כוח אדם איכותי – כל אלה דוחפים אותם ליישום פתרונות יצירתיים.
ההסתדרות טוענת כי חוזים אישיים יחלישו את כוח המיקוח הקיבוצי וייצרו פערים בין המורים. החשש הראשון מובן וצפוי. ארגון יציג מבסס את כוחו על מספר העובדים החברים בו, והגיוני שיתנגד למהלך שיוביל להחלשתו. החשש השני משקף תפיסת עולם אנכרוניסטית, לפיה עדיפה שיוויוניות המעודדת בינוניות על פני התפלגות טבעית של עובדים המאפשרת ואף מעודדת מצוינות, בדיוק כפי שמקובל בכל מגזר בשוק העבודה.
בפועל, ההיצמדות הנוקשה הזו אל הרגלי העבר, מונעת לעיתים קרובות ממנהלים לגייס מורים טובים שנדרשים באופן מיידי. במציאות של מחסור חריף, המתבטא בכיתות ללא מורים מקצועיים ובתלמידים שנאלצים להסתפק בשיעורים חלופיים או בהיעדר מורה בכלל – האידיאולוגיה המבוססת על חוק הסכמי השכר הקיבוציים שנחקק בשנת 1957, אי שם באמצע המאה שעברה, מתנגשת עם הצורך הדחוף להבטיח לילדות ולילדים שלנו חינוך איכותי.
מנהלים רבים, שחשים אחריות ישירה כלפי תלמידיהם והוריהם, אינם יכולים להרשות לעצמם להרים ידיים. הם מפתחים פתרונות יצירתיים ומסלולים עוקפים: העסקה דרך עמותות, דיווח מנופח של שעות הוראה בכדי לתגמל ביתר מורים טובים, העסקת מורים להוראת לימודי ליבה באמצעות קבלן משנה המוכר בגפ"ן כספק של תכניות אחרות או שיתופי פעולה עם חברות בת של רשויות מקומיות שמספקות גמישות תעסוקתית. התוצאה היא "חוזים אישיים דה־פקטו", גם אם לא בהגדרה הרשמית.
דרג הפיקוח במשרד החינוך, שמודע למציאות המתסכלת הזאת, אולם נעדר כל פתרון ומענה למנהלים, מפנה מנהלים רבים לרכישת שירותי הוראה מתקציב הגפ"ן הבית-ספרי, שנועד במקור לרכישת מענים ותוכניות תוספתיות, כתוכניות רגשיות, חברתיות וערכיות. יוצא מכך שבתי-ספר רבים נותרים עם שעות תקן לא מנוצלות מחד, ועם מחסור בתקציבים לרכישת תכניות חברתיות וערכיות מאידך.
אחד הניסיונות הראויים לציון בעניין היה ההישג של "ממשלת השינוי" והנחישות של שר האוצר דאז, אביגדור ליברמן, שעיגן בהסכם העסקה של עד 6% מהמורים בחוזים אישיים. שבעה חודשים לאחר מכן, עם כניסתה של עורכת הדין אביטל בן שלמה לתפקיד המשנה למנכ"ל משרד החינוך, הובילה בן שלמה את היישום של החלטה זו. אולם הסתדרות המורים, בראשותה של יפה בן דוד, חזרה בה מההסכמות שגובשו. בן-דוד נתלתה בתפקידה הקודם של בן שלמה כחוקרת ומובילת תחום החינוך בפורום קהלת, שהפך להיות סדין אדום בפני רבים וטובים, והאשימה אותה בניסיון לפרק את מערכת החינוך. בן-דוד מסגרה את המהלך כניסיון להפרטת החינוך, למרות שבעוד שבהפרטה הניהול וההעסקה מוחזקים בידיים פרטיות, בהסכם שנחתם נקבע שגם המורים שאמורים היו להיות מועסקים בחוזים אישיים, היו אמורים להיות עובדי מדינה (בדיוק כמו פקידי משרד האוצר שניהלו את המו"מ, המועסקים כמעט כולם בחוזים אישיים...). המהלך הפופוליסטי צבר תאוצה והדרך לדה לגיטימציה שלו היתה קלה. בסופו של דבר, הוא נגנז, עוד לפני שיצא לדרך.
מנהלי בתי-הספר שתלו תקוות בפתיחת 'מסלול ההעסקה הפתוח', שאמור היה לאפשר להם לקלוט מורים בחוזים אישיים וללא התחייבות לקביעות, במקביל ל'מסלול ההעסקה הבטוח' המבוסס על ההסכמים הקיבוציים, נחלו אכזבה.
במקום להכיר בהתעצמות סטטוס הסלאשרים בשוק התעסוקה ובמשבר המורים ולבנות מתווה מוסדר שיאפשר גמישות בהעסקת מורים לצד שמירה על זכויות העובדים, ארגוני המורים ממשיכים להילחם מלחמות עבר. הנוקשות הזו לא מגנה על המורים – היא מכשילה את המערכת כולה.
המרד השקט הזה הוא לא רק נגד ארגוני המורים, אלא גם קריאת אזהרה למדינה. אם משרד החינוך לא יגבה את המנהלים ויכיר בצורך האמיתי בגמישות תעסוקתית, נמצא את עצמנו מול מערכת שחוקרת מנהלים פורצי דרך ומסורים בגין יישום פתרונות מאולתרים במקום להציע להם מענים מסודרים.
הגיע הזמן לשים את טובת התלמידים במרכז. חוזים אישיים אינם איום על מערכת החינוך – הם עשויים להיות ההזדמנות שלה להתחדש. במקום להיאבק במנהלים, על ארגוני המורים לשתף פעולה איתם ולבנות מודל חדש של העסקה, כזה שמאזן בין הגנה על זכויות המורים לבין מתן חופש פעולה ניהולי.
עד שזה יקרה, המרד השקט יימשך – כי במציאות של מחסור במורים, מי שמחויב באמת לתלמידים לא יכול להרשות לעצמו לשתוק.
ד"ר אסנת ספורטה היא יועצת ומנהלת פרויקטים
