האם הבחירות יבלמו את הקרע הסופני ויחזירו מצפן מוסרי?
החברה הישראלית מגיעה לקלפי כשהיא קרועה לשני מחנות שכל אחד מהם רואה בהפסד סכנה קיומית. הבחירות הן גם על השאלה אם יישאר כאן בסיס לחיים משותפים
בארבע השנים האחרונות נסענו ברכבת שדים על טורבו. מעולם לא נדחסו לפרק זמן קצר כזה כל כך הרבה טלטלות בקנה מידה היסטורי. השתיים המרכזיות הן כמובן הטבח וההפיכה המשטרית. טבח השבעה באוקטובר ומלחמה רב־זירתית שבשיאה הפצצנו באיראן והופצצנו על ידיה; וזאת, תחת הפיכה משטרית שמבקשת להטות את ישראל מדמוקרטיה ליברלית לאוטוקרטיה משיחית.
ההפיכה הונהגה בידי שלושת מניעיה ומחולליה של קואליציית נתניהו: ראשית, האינטרס של נתניהו להכחיד כל סיכון משפטי אישי נגדו - מתיקי האלפים דרך ועדת החקירה הממלכתית לצוללות וכלה בסיכול ועדת חקירה ממלכתית לטבח. שנית, האינטרס של יריב לוין לחסל את מערכת המשפט במתכונתה הנוכחית. שלישית, האינטרס של הכהניסטים – סמוטריץ׳־בן גביר ושות׳ – לכונן כאן מדינת הלכה של עליונות יהודית, של סיפוח, התנחלות וגזענות. מדינה שתבודד את ישראל בעולם, תרסק את כלכלתה ותבריח ממנה את מיטב בניה (חזון הקריפטו המטורלל של נתניהו משתלב היטב ביעד הזה). נפילת המשטרה והשב״כ, הפקרת החטופים והאלימות בשטחים והשלכותיה הבינלאומיות הן מחירים שכבר שילמנו ואנו משלמים על הברית המשולשת הבלתי קדושה הזו.
1. כל אלו הם שיקולים בשני צידי הקלפי. וישנו מחיר דרמטי נוסף שמכה בנו: קריעת החברה הישראלית לגזרים סביב הטלטלות שהוצגו לעיל. העובדה שאין בישראל קונצנזוס אפילו סביב הוקעת יונתן אוריך בשל העסקתו כסוכן השפעה קטארי בזמן המלחמה, מעידה על גודל השיבוש והזיהום של המצפן החברתי־מוסרי. והיא גם מעידה על התפצלותנו לשני עמים. וגרוע יותר – על אדי מלחמת האזרחים שמרחפים כל הזמן ממעל, במיוחד במציאות שבה כל צד בבחירות יתייחס להפסד כאסון קיומי, כסכנת כיליון לאומי.
אפילו במהפך הדרמטי של בחירות 77', שהעלה את מנחם בגין והליכוד לראשונה לשלטון, גברה תשתית ההסכמה הרחבה סביב כללי המשחק הדמוקרטיים על תחושת האסון, היגון וראיית השחורות של מי שהיו בצד המפסיד.
2. לתפיסה ההדדית של ניצחון בכל מחיר כדי להימנע מאסון קיומי אחראי השיח שהתנחל כאן בארבע השנים האחרונות – שיח שביטל לחלוטין נורמות בסיסיות שאיחדו פעם את החברה הישראלית, שיח שחצה קווים אדומים שמעולם לא נחצו. הנה שתי דוגמאות להמחשת השברים האלה.
האחת – העובדה שיש בקרבנו אנשים שמוכנים לאמץ את תיאוריית ״הבגידה מבפנים״ של ראשי מערכת הביטחון. בגידה בזדון של טובי לוחמיה של המדינה בנתניהו ובעיקר, בביטחון הלאומי. השנייה – הנכונות המדהימה של שליחי השלטון לקלל ולטנף משפחות שכולות ומשפחות חטופים המכונסות ביגונן ובחרדותיהן, כמו משפחת הטייס תום פרקש ז״ל, אם החטוף עינב צנגאוקר, או הרמטכ״ל, האב השכול והמתמודד הפוליטי גדי איזנקוט. הכל מותר ומופקר רק בגלל הפוזיציה הלעומתית שאימצו כלפי ראש הממשלה. את שתי הדוגמאות האלה נהוג להסביר ב״מכונת הרעל״. לא, זה הרבה יותר מזה. המכונה אולי הסיתה את משוּטי השלטון לפעולה הזדונית, אבל צריבת המסרים במוחם של מאמיני הקונספירציות ומקללי המשפחות הפגועות, היא תאונה חברתית קשה ומסוכנת בהרבה. היא מהדהדת את השנאה והפילוג למחוזות בלתי נתפסים בשני צידי המתרס שהולך ומתגבה כאן, לעוצמות שאולי כבר לא יאפשרו חזרה לשפיות ולנורמליות.
3. הדיון על מה בעצם הבחירות ולמה הן כל כך גורליות נפרש על אינספור סוגיות שמפרפרות על סדר יומה של מדינת ישראל: ועדת חקירה ממלכתית, הרס מערכת המשפט והשירות הציבורי, השחיתות השלטונית, יוקר המחיה הגואה, הסכנות לבריחת כספים ולהברחת משקיעים, הידרדרות מעמדנו הבינלאומי, סכנות הכהניזם, השתמטות החרדים מגיוס ועוד. אבל צריך להוסיף לכל אלה, ובמקום גבוה בסדרי העדיפויות והשיקולים, את הגבהת חומת השנאה והפילוג למחוזות שירסקו לחלוטין את שאריות הסולידריות והקיום המשותף. מי שמתאר את ״אחים לנשק״ כבוגדים ומאמץ לחיקו את ה״פטריוט״ יונתן אוריך – ראוי שיעשה חשבון נפש אמיתי על המקורות שמהם הוא שואב את המידע והעובדות שראוי ונכון לחיות לפיהם.
בחירות, וזה לא חדש, אינן תהליך רציונלי של שקילת עובדות, בחינת מחדלי עבר ועימות מפוכח בין סיכויים מול סיכונים. הבחירות הן על פחדים ושנאות, על חיזוק ההזדהות השבטית והקהילתית, ואצלנו יותר מכל היא על ביבי או רק־לא־ביבי. נתניהו היה זה שיצר את התשתית לאפיון הזה. ואם אחרי הטבח וההפקרה של 7 באוקטובר הוא עדיין מכהן וגם מועמד להמשך כהונה (וממשיך לגבות ולהעסיק את אוריך), אז הוא הצליח במלאכה זו – לנטרל ולעקור לגמרי את ליבת האמת, האחריות והמשילות.
4. לפיכך, הבחירות הן גם ובעיקר על החזרת האמון בשיח של אמת ומצפן מוסרי. מאבק לסילוקה של ״מכונת הרעל״ מחיינו, גם אם הדבר יגבה מחיר מחופש הביטוי (אכיפת רגולציה ואתיקה על ערוץ 14) ומהזכות להיבחר (חקיקת חוק הנאשם, למשל). דמוקרטיות קרסו בגלל הניצול הציני שעשו מחרביהן בחירויות שהן מאפשרות בנדיבות כה רבה. האבסורד הטראגי שלפתחנו הוא שלפעמים דמוקרטיות חייבות להציל את נפשן גם בהגבלה מסוימת של אותן חירויות. ישראל כעת היא ״דמוקרטיה מתגוננת״ שחייבת לעשות הכל כדי להציל את נפשה. כשתחלוף הסכנה נוכל לנטוש את מצב החירום ולחזור לדמוקרטיה מלאה.
