טענת "הבגידה מבפנים" - הכתובת האמיתית היא ועדת חקירה
מבול האזהרות הציב בפני נתניהו שתי אלטרנטיבות - לסכל את ראשי חמאס או לתגבר משמעותית את ההגנה על הגדר והעוטף. נתניהו בחר בדרך שלישית - לא לעשות כלום ולהאשים את רונן בר ב"בגידה מבפנים". כעת בר שוקל להגיש תביעת דיבה. מה שדרוש הוא ועדת חקירה עצמאית ובלתי תלויה שתנסה לרדת לשורשי המחדל - האם ראש הממשלה ידע, האם היה עליו לדעת ומדוע לא פעל?
1. התביעה שבדרך
בית המשפט אינו הזירה לבירור האמיתי שנדרש כאן
תביעת הדיבה שראש השב״כ לשעבר רונן בר שוקל להגיש נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו נשענת על טענת "הבגידה מבפנים" שלפיה מנע בר בזדון מידע חיוני שהיה מאפשר לנתניהו להגיב אחרת אל מול האיום, הפלישה והטבח. להפך, טוען בר, הזהרתי אותו מפני האסון והוא התעלם. קשה להניח שתביעה כזו תתברר עד תומה. בגלל החסינות של נתניהו ובגלל שבית המשפט אינו הזירה לבירור האמיתי שנדרש כאן — חלוקת גזרות האחריות בין הדרג המדיני לצבאי.
הכתובת האמיתית היא ועדת חקירה ממלכתית. לא ועדה שתוקם בידי נתניהו (ועדת ממשלתית) ולא ועדה פוליטית שתקים הכנסת ותשותק בין קואליציה ואופוזיציה, אלא ועדה עצמאית ובלתי תלויה שתנסה לרדת לשורשי המחדל. בין היתר בבדיקת הפרסומים שמציפים בימים אלה ממש את השיח על מבול האזהרות מבפנים ומחוץ שניתך על נתניהו.
2. הבגידה מבפנים
הסטה של האש לכיוונו של רונן בר
אחת משאלות המפתח היא הכתבת גבולות הזמנים לוועדת החקירה — ממתי יש לחקור את הסיבות למחדל. האם ההתחלה היא ליל האירוע שבו הוקטנה משמעות הסימים שנדלקו בעזה ונתניהו לא הושכם ולא נמשך בשולי הפיג׳מה שלו, או החודשים והשנים שקדמו לו ועיצבו את יחסה של ישראל לעזה והבנתה את הדנ״א האמיתי שמפעיל ארגון כמו חמאס. הבנה שסימאה את עיני הדרג המדיני והצבאי כאחד להבין את הראש ואת התוכניות של יחיא סינוואר.
טענת האליבי החוזרת ונשנית של נתניהו כמו גם בשאר פרשיותיו היא ״לא ידעתי״. כשמדובר בראש ממשלה השאלה הנכונה איננה ״האם ידעת״ אלא ״האם היה עליך לדעת״. שאלה זו מצמצמת מאוד את שולי ההשתמטות מאחריות ומאשמה. שאלת ״האם היה עליו לדעת״ קובעת אחריות אמיתית שנובעת ממרום התפקיד, ממוטת ההשפעה, מהחובה למנות לצידך ומתחתיך את הטובים ביותר, ומהחובה ליצור ביניהם את הסינרגיה המיטבית.
טענת ההגנה של נתניהו ״לא ידעתי״ תידחה, כפי שנדחתה בוועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון וכפי שדחייתה מתגבשת בוועדת החקירה בפרשת הצוללות. היא תידחה מפני שכמות האזהרות מבחוץ ומפנים מצטברת למסה קריטית שלפיה היה על ראש ממשלה סביר לדעת.
ולכאן מתחברת ועדת החקירה שאולי תקום לתביעת הדיבה שאולי תוגש: האם ראש השב״כ הסתיר בזדון מידע שיכול היה לגרום לנתניהו להגיב אחרת. ובמילים אחרות, האם היתה "בגידה מבפנים". טענת ה״לא ידעתי״ של נתניהו שזורה וכרוכה בטענת "הבגידה מבפנים". נתניהו הגדיל השבוע את האש הזו כדי להסיטה מהאזהרות שקיבל לכיוונו של בר. אף ועדת חקירה לא תקבל זאת. אף שופט בתביעת דיבה לא יקבל זאת. אפילו לא שופט שימונה בידי נתניהו ויריב לוין.
3. ההפקרה המוחלטת
מדוע לא יצאה הנחיה לתגבר את הכוחות
לאחר הסרת קונספירציות "הבגידה מבפנים", ולאחר הדיון בשאלה מה ״היה עליו לדעת״, תגיע שאלת התגובה המתבקשת מול ריבוי האזהרות. להחלטת אפס המעשה היזום — סיכול ראשי חמאס כהמלצת גורמי הביטחון – יש לנתניהו שתי תשובות לגיטימיות. הראשונה, לא רציתי לסכן מהלך מדיני גדול של התקרבות לערב הסעודית; השנייה, רציתי לחזק את חמאס מול הרשות הפלסטינית. כדברי סמוטריץ’ שיודע לזהות מי הנכס ומי הנטל במשוואה הזו.
אפשר לא להסכים, אבל אלו חלופות אסטרטגיות שראש ממשלה רשאי לשקול. לטפח את הפצצה המתקתקת בעזה כדי לשמר ולהגדיל את ההתנחלות בשטחים. אפשר להוסיף לכך את האינדיקציות לכך שחמאס שואף לדולרים ולייצוב כלכלי. ככל שנאפשר אותם, סברה קונספציית נתניהו, הוא לא ייצא למלחמת השמדה הדדית.
אבל מה שלא מקובל ולא ייסלח לעולם, ולשאלה שאין לנתניהו תשובה טובה, הוא הפקרה מוחלטת של הגדר למרות ריבוי האזהרות. מדוע לא יצאה הנחיה לתגבר את הכוחות ואת הערנות שאמורים להגיב לפריצה נרחבת ולחדירה ליישובים. הנחיה כזו היה בכוחה להניב מענה טוב יותר למתקפה, ואולי אפילו למנוע או לדחות אותה. היתרון של סינוואר הוא ביכולתו לדרוך את כוחותיו לפעולה ולסגת ברגע האחרון אל מול היערכות ישראלית מוגברת. לנתניהו, מנגד, נוצרו שתי דרכי פעולה אל מול האיומים והאזהרות. האחת, לפתוח במתקפה יזומה; השנייה, להגביר משמעותית את השמירה על הגדר. הוא בחר בדרך שלישית ורביעית. השלישית – לא לעשות כלום. גם לא לסכל את סינוואר וגם להפקיר את הגדר. והרביעית – להפיל את כל האשמה על אחרים. על השב"כ והצבא אפילו במחיר אימוץ הקונספירציה המתועבת על "בגידה מבפנים".
האשמת בר, לפיכך, היא הדרך של נתניהו להציל את עורו מול ועדת חקירה (ומול תביעת דיבה). להטיל את מלוא האשמה על כוחות הביטחון. אין ספק שלבר אחריות במחדל, ואין ספק שנתניהו אחראי למדיניות שאיפשרה אותו. ההבדל הוא שבר הכיר בחלקו ונתניהו לעולם לא יכיר בו.
4. ברסלר ובהרב־מיארה
שתיים מהנשים השנואות ביותר על קואליציית נתניהו
האיבה בין נתניהו לבין בר נחשפה והוצפה בתצהיר חסר התקדים שהגיש בר לבג״ץ במסגרת העתירות לפיטוריו בגלל "חוסר האמון" כלפיו מצידו של נתניהו. חוסר האמון נולד, לפי בר, מסירובו להיענות לדרישות נתניהו לנפק לו פטור ביטחוני מלהעיד במשפטו או להפעיל את השב"כ במגזר האזרחי בנסיבות דמוקרטיות מפוקפקות.
את נתניהו הכעיסה כנראה הפיסקה המודגשת בתצהיר שלפיה ראש השב"כ "אינו 'משרת אמון' או 'נאמן אישי' של ראש הממשלה". אחרי התפטרות בר תיקן נתניהו את "סטיית התקן" הזו ומינה את נאמניו לראשות השב"כ והמוסד. זאת, בהתאם למנטרה שחזר עליה במשפטו הפלילי שלפיה “אם אתה רוצה לשנות את הפוליסי, תשנה את הפרסונל”. את הלקח הזה, סיפר, למד מנשיא ארה"ב רונלד רייגן. בתיקי נתניהו עלתה האובססיה שלו לשנות את התקשורת הישראלית באמצעות שינוי הפרסונל שמנהל אותה — מבעלי השליטה דרך קידום נאמניו לתפקידי מפתח. בתקשורת וגם בשב"כ.
לא מיותר להזכיר שהשב"כ נקשר לשתיים מהנשים השנואות ביותר על קואליציית נתניהו – מובילת המחאה שקמה ברסלר והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה. בן זוגה של ברסלר נחשף בניגוד לחוק בידי טלי גוטליב (שרת המשפטים הבאה?) כאחד השותפים לעלילת הדם של הבגידה מבפנים. בעלה המנוח של בהרב־מיארה, ציון, היה לוחם שב"כ נועז ששנים רבות לחם במחלה חשוכת מרפא, עובדה שלא הפריעה לשופרות השלטון להכפיש את היועצת בניגוד עניינים מול ראשי הארגון שהגיעו לסעוד את בעלה במחלתו. שני אירועים אלה נמנים על שפל התחתיות העמוק ביותר שאליו הידרדרו הממשלה והקואליציה. לצד שיגור מפגינים לגדף משפחה שכולה והודעת משוריין הליכוד לשורדת השבי יוכבד ליפשיץ שמוטב להחזירה לשבי חמאס. התחרות על הנמוך ביותר מעולם לא היתה כה צמודה.
5. הסיוע האמריקאי
ארה"ב מחזקת את הפרסומים נגד נתניהו
נתניהו זקוק ל"אשמת" השב"כ כדי לנקות את עצמו. לכן שכח את "נאום האחריות" שהטיח בראש הממשלה אהוד אולמרט לפני 18 שנה במליאת הכנסת. "האחריות הכוללת לניהול המלחמה היתה מוטלת על הדרג המדיני, ובראשו ראש הממשלה", אמר אז. והנה, כשהמחדל במשמרת שלו אז האחריות האישית שלו נעלמת לטובת, כלומר לחובת, הדרג הביטחוני. ההשתלחות ב"מחדליו ופשעיו" של רונן בר מתמקדת בשנוא נפשו; בנקמה על התצהיר לבג"ץ; בנקמה ב"בן בריתן" של ברסלר ובהרב־מיארה. ההשתלחות הזו היא גם תגובה למקבץ הגדול של הפרסומים על התעלמותו מאזהרות שנערמו לפתחו.
הפרסום האחרון של שלומי אלדר ורות יובל על אזהרת האמירתים, שקיבלה חיזוק ב”ניו יורק טיימס”, והפרסום ב”אטלנטיק” שחיזק את הפרסום של סמדר פרי על האזהרה ממצרים. ואחריהם הצטרף גם “הוול סטריט ג'ורנל”. מעכשיו ארה"ב לא תומכת בישראל רק באמצעי לחימה אלא גם בחיזוק פרסומים נגד ראש ממשלתה. לטראמפ הרבה דרכים להתעלל בנתניהו, וזו כנראה עוד אחת.
