הנגיד עצר את פצצת הזמן של הבנקים הפלסטינים, אבל השעון מתקתק מחדש
הנגיד אמיר ירון שיכנע את הפועלים ודיסקונט להמשיך לספק לרשות הפלסטינית שירותי העברות כספים עד סוף השנה – ובכך מנע משבר מדיני. אלא שהחקיקה שאמורה להחליף את הבנקים עדיין תקועה, ולממשלה נותרו רק 122 ימים כדי להיחלץ מהפלונטר
ב־1 בספטמבר היה אמור להיסגר הצינור הפיננסי שדרכו מתנהלת הכלכלה הפלסטינית: הבנקים הפועלים ודיסקונט, המשמשים כבנקים מתכתבים (קורספונדנטים) – צינור שדרכו כסף בחשבון בבנק ברמאללה יכול להגיע לחשבון בבנק בתל אביב – הודיעו שהם מפסיקים את השירות. אולם הם לא מימשו את האיום – ולא משום שהממשלה פתרה את הבעיה. הצינור לא נסגר משום שנגיד בנק ישראל, אמיר ירון, פנה ישירות לבנקים וביקש מהם להישאר.
הבנקים הישראליים לא נכנסו לעסק הזה מרצונם, אלא נגררו אליו באמצע שנות ה־90 בעקבות הסכמי אוסלו ופרוטוקול פריז (שמסדיר את מערכת היחסים הכלכלית והמסחרית בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית ביהודה, שומרון ורצועת עזה), כשהיה צריך לחבר בין שתי מערכות פיננסיות שחולקות מטבע אחד. מאז, הם מבקשים לצאת.
ב־2017 הגיעה המדינה להסדר עם הבנקים: כתב שיפוי משפטי מפני תביעות, שיפוי כספי והכי חשוב – התחייבות מפורשת להקים חברה ממשלתית. החברה הזאת קיימת כבר ארבע שנים, ויש לה מנכ"לית ועובדים שמקבלים משכורת. אבל היא לא פועלת משום שהממשלה הנוכחית מסרבת לחוקק את החוק שיאפשר זאת.
העובדה שישראל בעיצומה של מערכת בחירות מקשה עוד יותר להעביר את החקיקה הנדרשת. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הבהיר לכל הגורמים הרלבנטיים שאין בכוונתו לגעת בנושא. הוא מניח שבוחריו לא יאהבו את החתימה שלו על חוק שיאפשר לבנקים ברשות הפלסטינית לתפקד. ראש הממשלה, מצדו, אינו מתעקש. התוצאה היא שהנושא, שהקבינט המדיני־ביטחוני הגדיר כחיוני לביטחון ישראל, תקוע בגלל שיקולי בחירות. הם, אגב, לא מסתירים את זה.
הצונאמי המדיני כבר היה בדרך: נגיד רשות הכספים הפלסטינית, נציגי האו"ם, הבנק העולמי וקרן המטבע הגדירו את האירוע כ"נקודת השבירה". לכן, הנגיד ירון לחץ ממש. אבל הוא שילם עליו במטבע שיש לו רק מעט ממנו: האשראי האישי שלו. ירון הבהיר לבנקים שזו הפעם האחרונה שהוא מבקש. הוא ביקש שיישארו עד 1 בינואר 2027, והתחייב שאם עד המועד הזה לא תהיה חקיקה הוא לא יבקש שוב ואף יתמוך ביציאתם. במילים אחרות, הנגיד נתן את מילתו שהוא לא יעמוד שוב בין הבנקים לבין הסיכון.
צריך לומר בבירור מה קרה כאן, כי זה חריג. גוף שאינו אחראי על החקיקה, אינו חבר בממשלה ואינו נושא באחריות המדינית, הפעיל את האשראי האישי של העומד בראשו כדי לקנות לישראל 122 ימים ולמנוע משבר מדיני. הבנקים לא באמת יכולים לסרב לנגיד. הרי הוא המבוגר האחראי ומילתו שווה. הפעם זה עבד, אבל זהו כלי חד־פעמי.
בינתיים, החשבת הכללית במשרד האוצר מיכל עבאדי־בויאנג'ו האריכה את כתבי השיפוי לבנקים. ההארכה הזאת חשובה מבחינה מינהלית אולם חסרת משמעות מבחינה מעשית. השיפוי כבר היה מוארך כשהבנקים הודיעו שהם יוצאים, והם יצאו מפני שהשיפוי אינו נוגע בסיכון שמדאיג אותם. שיפוי של מדינת ישראל אינו מגן מפני תביעה בבית משפט אמריקאי, ובוודאי אינו מגן מפני החלטה מסחרית שקטה של בנק זר לצמצם חשיפה לבנקאות הישראלית. מי שסבור שהארכת השיפוי היא הפתרון לא הבין את הבעיה.
כדי להבין את גודל המהלך של הנגיד צריכים לראות מה נמנע כאן. וזה קרה בדיוק בשבוע שבו 12 מדינות הודיעו על כוונתן להטיל הגבלות סחר על מוצרים מההתנחלויות או לתמוך בהגבלות אירופיות. בריטניה הרחיקה מעבר לכך ואסרה על חברות לספק שירותים להתנחלויות, ובכלל זה שירותי מימון.
עכשיו נסו לדמיין את אותו שבוע עם הודעה על כך שהמערכת הבנקאית הפלסטינית איבדה את הקשר היחיד שלה לעולם, ושני הבנקים הגדולים בישראל הם שניתקו אותה. מחלקות הציות באירופה לא היו צריכות לקרוא את האותיות הקטנות. ההודעה הבריטית על איסור מתן שירותי מימון כבר מונחת על השולחן. הפער בין "חברות ישראליות שמממנות התנחלויות" לבין "בנקים ישראליים שהפילו את המערכת הפיננסית הפלסטינית" הוא פער של ניסוח, לא של מהות.
אלא שהבעיה רחוקה מאוד מפתרון. זאת, למרות שהפתרון – החברה לשירותי קורספונדנציה – קיים ופועל. השאלה היא מה יקרה אחרי הבחירות. כאן התמונה מתפצלת לשלושה תרחישים, שניים מהם חיוביים, רק אחד שלילי. אבל התרחיש השלילי הוא בעל הסיכוי הגדול למימוש.
בתרחיש הראשון, ממשלת שינוי מוקמת, החקיקה עוברת בלי דרמה מיוחדת, החברה הממשלתית עולה לאוויר, והבעיה נפתרת באיחור של ארבע שנים.
בתרחיש השני, נתניהו מרכיב ממשלה. גם אז, סביר שהחקיקה תעבור. נתניהו מכיר היטב את הסיכונים, יושב בקבינט שאישר את ההסדר שוב ושוב, ומבין את ההשלכות האסטרטגיות שאיש אינו מדבר עליהן: ככל שהמערכת הפיננסית הפלסטינית מנותקת מהשקל, כך גובר הלחץ ברשות לעבור למטבע עצמאי.
מטבע פלסטיני אינו סמל בלבד. הוא סופו של פרוטוקול פריז, של המכס המשותף, ושל היכולת הישראלית לראות לאן נעים הכספים ולמי. ישראל תאבד את השליטה במה שנכנס ובמה שיוצא, ואת הניטור על ערוצי מימון של טרור. אין תרחיש שבו זה טוב לישראל. לולא היה בעיצומו של קמפיין בחירות, נתניהו היה עושה את מה שנכון לעשות.
התרחיש השלישי הוא הבעייתי, והוא גם הסביר ביותר: הבחירות אינן מייצרות הכרעה, ונפתחת דרך למערכת בחירות שנייה. במצב כזה, נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר ממשיכים לכהן כממשלת מעבר לאורך כל התקופה. ממשלת מעבר בעיצומה של מערכת בחירות היא הגוף שהכי פחות מסוגל להעביר חקיקה שמצילה את הפלסטינים.
מדינה שבה הנגיד נאלץ להשתמש באמינות האישית שלו כדי למנוע משבר מדיני משום שראש הממשלה ושר האוצר מסרבים לקדם החלטת ממשלה, אינה מתנהלת כפי שמצופה ממדינה תקינה
אם הסיבוב השני מתקיים שלושה חודשים אחרי הראשון, אנחנו כבר מעבר ל־1 בינואר. ההתחייבות שנתן הנגיד כבר לא תהיה בתוקף לפני שתהיה ממשלה שתוכל לעשות בה שימוש. וכאן נכנס נתון נוסף, והוא החשוב מכולם: הבנקים לא ימתינו ל־1 בינואר. מהרגע שיתברר להם שאין פתרון באופק – ונקודת ההכרעה היא נובמבר־דצמבר, כשיתברר אם יש ממשלה או שיוצאים לסיבוב שני – הם יצאו. בנק ציבורי עם חובת נאמנות לבעלי המניות שלו אינו ממתין לתאריך יעד שאיבד את משמעותו. התאריך שאמור להדאיג הוא לא 1 בינואר 2027 אלא סוף נובמבר 2026.
גם אם הכול ייעשה נכון מהרגע הראשון, הפער נותר. החקיקה, החיבור לתשתיות התשלומים, ההתאמות במערכות המידע של הבנקים ועלייה מבוקרת לאוויר – כל אלה אינם עניין של שבועות. גם ממשלה שתקום בפברואר ותחליט לפעול מיד תגיע לחלופה פעילה לא לפני הרבעון השלישי של 2027. הפער בין יציאת הבנקים לבין הפעלת החלופה נמדד בחודשים, ובהם לא תהיה בנקאות מתכתבת.
יש כאן גם מסקנה מוסדית שראוי לומר אותה במפורש. מדינה שבה נגיד הבנק המרכזי נאלץ להשתמש באמינות האישית שלו כדי למנוע משבר מדיני, משום שראש הממשלה ושר האוצר מסרבים לקדם החלטת ממשלה שהם עצמם חתומים עליה, אינה מתנהלת כפי שמדינה תקינה אמורה להתנהל.
הנגיד עשה את הדבר הנכון, והוא צודק גם בכך שהודיע שזו הפעם האחרונה. אשראי מוסדי אינו בלתי מוגבל, ונגיד ששורף אותו כדי לכסות על חידלון של הדרג הנבחר יגלה מהר מאוד שנותר לו פחות ממנו ברגע שיזדקק לו באמת.
