לא התמרים מהבקעה מדאיגים: החרם על ההתנחלויות מתחיל לזלוג אל לב הכלכלה הישראלית
הנזק הישיר מאיסור הסחר עם ההתנחלויות עדיין זניח, אבל הצטרפותן של 11 מדינות לבריטניה בתוך שעות משנה את התמונה: אם המגבלות יעברו מהמוצרים לחברות שמממנות, בונות או מספקות שירותים מעבר לקו הירוק, החשיפה כבר עלולה להגיע לבנקים, לחברות התשתית ולגופים מרכזיים במשק
בתוך שעות ספורות הפך היום מה שנראה כמהלך בריטי בעל משמעות כלכלית כמעט זניחה לאירוע מסוג אחר לגמרי. בריטניה הודיעה כי תאסור יבוא סחורות ושירותים מההתנחלויות בגדה המערבית ותקים משטר סנקציות חדש נגד חברות ואנשים המספקים שירותים להרחבתן. בשעות הראשונות של האירוע זה עוד היה נראה כאירוע לא משמעותי מבחינה מאקרו-כלכלית. הרי המספרים מדברים בעד עצמם: לפי נתוני הלמ״ס, יצוא הסחורות הישראלי לבריטניה (ללא יהלומים) הסתכם ב־2025 בכ־1.24 מיליארד דולר, לעומת כ־1.28 מיליארד דולר ב־2024 - ירידה של כ־3.6%. אלא שסחורות אינן אפילו החלק העיקרי של מה שישראל מוכרת לבריטים. ב־2024, השנה האחרונה שיש פירוט מלא של יצוא השירותים העסקיים לפי מדינה, הסתכם יצוא השירותים העסקיים לבריטניה בכ־2.9 מיליארד דולר - יותר מפי שניים מיצוא הסחורות. וכידוע, סחורות קל להחרים, שירותים, כמעט בלתי אפשרי, לבטח לא לשייך לשטח מסוים. יתרה מזו, הנתון הבריטי ממחיש עד כמה הסחר מול ההתנחלויות הוא אירוע שולי: לפי מקורות בריטיים, כל הסחר בין ישראל לבריטניה הגיע ב־2025 לכ־6 מיליארד ליש"ט, כ־8.1 מיליארד דולר, אך בריטניה בעצמה מייחסת לשטחים הפלסטיניים סחר בהיקף של כ־38 מיליון ליש"ט בלבד – קצת יותר מחצי אחוז – וגם הוא כולל את הכלכלה הפלסטינית עצמה ולא רק את ההתנחלויות. לכן היקף הסחר שייפגע ישירות מהאיסור הבריטי -מיקרוסקופי.
אלא שכמה שעות אחרי ההודעה, חלה התפתחות דרמטית: עוד 11 מדינות נוספות – כולן מפותחות - הצטרפו להצהרה הקוראת להטיל מגבלות על הסחר עם ההתנחלויות. הרשימה כוללת את צרפת, קנדה, ספרד, אירלנד, דנמרק, פינלנד, שוודיה, פולין, פורטוגל, נורבגיה ואיסלנד. כולן הצטרפו לבריטניה תוך דקות ספורות. שמונה מהן חברות באיחוד האירופי, שתיים נוספות – נורבגיה ואיסלנד – משולבות עמוק בשוק האירופי, ולצדן בריטניה וקנדה, שתיים מהכלכלות הגדולות ב־G7.
חשוב לדייק: לא כל 12 המדינות הודיעו היום שהן מטילות מייד איסור זהה לזה הבריטי. ההצהרה המשותפת מדברת על הנהגת מגבלות לאומיות, תמיכה במגבלות אירופיות או בחינת צעדים כאלה בהתאם להליכים המקומיים. אבל מבחינת ישראל, השינוי כבר התרחש: מה שנראה הבוקר כניסוי בריטי שאולי יתפשט בעתיד הפך בתוך שעות לקואליציה בינלאומית נגד ישראל.
כדאי להכניס גם את הצונאמי שהגיע אחרי רעידת האדמה בפרופורציות מאקרו־כלכליות הנכונות. לפי נתוני הלמ"ס, 12 המדינות האלה קנו מישראל ב־2025 סחורות בהיקף של כ־6.8 מיליארד דולר (ללא יהלומים). ב־2024 עמד הסכום על כ־8.1 מיליארד דולר. הירידה מוסברת במידה רבה בתנודתיות ביצוא לאירלנד בעיקר מירידה חדה במשלוחי שבבים מישראל - בעיקר של אינטל - כאשר במקביל נרשמה הסטה של יצוא שבבים לשווקים אחרים, במיוחד ארה"ב. אבל סדר הגודל ברור: מדובר בקבוצת שווקים משמעותית עבור היצוא הישראלי.
אלא שגם 6.8 מיליארד הדולרים האלה מספרים רק חלק מהסיפור. הכלכלה הישראלית מייצאת לעולם המפותח הרבה יותר מקופסאות, מכונות ותוצרת חקלאית. היא מייצאת ידע. לפי נתוני הלמ"ס ל־2024, יצוא השירותים העסקיים לעשר מתוך 12 המדינות שעבורן קיים פירוט נפרד הסתכם בכ־6.77 מיליארד דולר. איסלנד ונורבגיה אינן מפורטות בנפרד בנתוני השירותים, כך שזהו למעשה רף תחתון. יחד עם יצוא הסחורות, ישראל מכרה ב־2024 למדינות הקבוצה מוצרים ושירותים עסקיים בהיקף של לפחות כ-15 מיליארד דולר- שהן בחישוב פשוט כ45 מיליארד שקלים. זה כבר סכום לא מבוטל.
זה גם מסביר מדוע החרם הישיר עדיין רחוק מלהיות אירוע מאקרו. רוב הקשר הכלכלי אינו עם ההתנחלויות, וחלק גדול ממנו אפילו אינו סחורה שאפשר לעצור בנמל. אלה תוכנה, מחשוב, מחקר ופיתוח, שירותים פיננסיים, ידע וקניין רוחני. כאמור גם בתוך יצוא הסחורות, החלק שמקורו בהתנחלויות הוא שבריר קטן.
אבל ההתפתחות של השעות האחרונות הופכת את השאלה "כמה תמרים ויין מייצאות ההתנחלויות" לכמעט לא רלוונטית. הסיכון עבר לשני מקומות אחרים. הראשון הוא המעבר מהמוצר אל הפירמה. הכוונה היא כי משטר הסנקציות החדש יאפשר לפעול נגד חברות המספקות שירותים כמו בנייה, מימון תשתיות ונדל"ן לצורך הרחבת ההתנחלויות. וכאשר פותחים את מאגר החברות של נציב זכויות האדם של האו"ם הקשורות לפעילות בהתנחלויות מבינים עד כמה מהר הדיון יכול לעבור מהשוליים אל מרכז המשק. כ־87% מהחברות ברשימה הן ישראליות – 138 מתוך 158. ולא מדובר בעיקר ביצרנים קטנים מעבר לקו הירוק. ברשימה נמצאות כל חמש הקבוצות הבנקאיות הגדולות בישראל; שיכון ובינוי, שפיר, אשטרום, דניה ואלקטרה בבנייה ובתשתיות; בזק, פלאפון, סלקום, פרטנר ו־HOT בתקשורת; שופרסל ורמי לוי בקמעונאות; פז, דלק, דור אלון וסונול באנרגיה; ולצדן חברות תחבורה וגופים מרכזיים נוספים. זו אינה "כלכלת ההתנחלויות". זו לב ליבת הכלכלה הישראלית - שמממנת, בונה, מעסיקה ומייצרת.
אין כרגע שום בסיס לקבוע שכל חברה שמופיעה במאגר האו"ם תיכנס לרשימת סנקציות בריטית, ובוודאי שלא לרשימות של כל 12 המדינות. אבל הסיכון הכלכלי נמצא בדיוק במרחב שבין שני הדברים. בנק ישראלי אינו צריך להיות מוחרם כדי לשלם מחיר. די בכך שבנק אירופי, קרן פנסיה או גוף מוסדי יחליטו שהתקשרות איתו מחייבת בדיקות משפטיות נוספות, אישורי "ציות" מיוחדים או הערכת סיכון לסנקציות עתידיות. בעולם הפיננסי קוראים לכך de-risking לפעמים הדרך הזולה ביותר להתמודד עם סיכון רגולטורי היא פשוט לא לקחת אותו.
והסיכון השני הוא זה שעד היום אפשר היה לכנות "הדבקה". היום כבר קשה לקרוא לו סיכון בלבד: ההדבקה התחילה. הסיכון הוא כבר "פנדמיה" –כדור השלג עלול להתרחב עוד כל עוד האירועים ביו"ש בעידוד הממשלה נמשכים ומתגברים.
וזה חשוב משום שהקשרים עם המדינות האלה אינם מסתיימים בסחר. ישראל משולבת עמוק במערכת המחקר האירופית. היא חברה בתוכנית Horizon Europe, תוכנית המחקר והחדשנות של האיחוד, ומאז 1996 משתתפת בתוכניות המסגרת האירופיות. עד אפריל 2025 כבר נרשמו לישראל 909 השתתפויות ב־747 מענקי Horizon Europe בהיקף של 831 מיליון יורו; בתוכנית הקודמת, Horizon 2020, קיבלו גופים ישראליים כ־1.3 מיליארד יורו. מדובר באלפי שיתופי פעולה בין אוניברסיטאות, חוקרים וחברות ישראליות ואירופיות. החיבור לאירופה עמוק גם מעבר למחקר. ישראל משתתפת בתוכניות אקדמיות אירופיות כמו Erasmus+, והכדורגל הישראלי הוא חלק מאופ"א מאז 1994.
התרבות, האקדמיה, המדע והספורט הישראליים בנויים במידה רבה על אינטגרציה עם אירופה. לכן הסיכון ארוך הטווח אינו רק שמדינה נוספת תפסיק לקנות תמרים מהבקעה. הסכנה היא שה"חרם" השקט החל הלכה למעשה זה זמן רב – יחל להתמסד ולהפוך למשהו רשמי ופתוח כאשר מחיקת ההפרדה בין ישראל שבתוך הקו הירוק לבין ההתנחלויות תתחיל לחלחל בהדרגה למערכות היחסים עם חברות, מוסדות וארגונים ישראליים. זו עדיין לא שם: להפך. בריטניה יחד עם 11 המדינות המצטרפות, הדגישה שהיא מבקשת להמשיך את המסחר עם ישראל שבתוך הקו הירוק. כולן מדברות במפורש על ההתנחלויות.
גודל החרם כבר לא האירוע. "גודל הקואליציה" הוא מה שמטריד ובעיקר מהירות ההדבקה. כלכלת ישראל תשרוד אם אותן 12 מדינות לא יקנו מיו"ש. הבעיה מתחילה אם הקו עובר מהמוצר אל החברה, ומהחברה אל הבנק שמממן אותה, המשקיע שמחזיק בה, האוניברסיטה שמשתפת איתה פעולה או הגוף הציבורי שמתקשר איתה. הבעיה האמיתית היא כי לא נראה שבעיצומה של תקופת בחירות, מישהו בממשלה הנוכחית ינסה להרגיע את הרוחות ולהפחית את האלימות בהתנחלויות. ההיפך הוא הנכון שכן זה חלק אינטגרלי מקמפיין הבחירות.
