הפרה עקיפה של זכות היוצרים – כשלא יודעים, אבל צריכים לדעת
בשנה האחרונה התקבלו מספר פסקי דין שקיבלו לראשונה טענה להפרה עקיפה של זכות היוצרים להעמדה לרשות הציבור. האם מדובר במגמה? ומהי היכולת של סעיף החוק הרלוונטי להתמודד עם האתגרים של עידן ה- AI?
רובן המוחלט של תביעות זכויות יוצרים עוסקות בהפרות ישירות. כלומר, הפרות שבהן הפעולה המפרה נעשתה באופן ישיר על ידי הנתבע. פחות מוכרות, הן התביעות נגד מי שנהנה באופן עקיף מהעותק המפר, או במילים אחרות המפר העקיף. בשנה האחרונה ניתנו מספר פסקי דין, שעשו שימוש בסעיף חוק חדש יחסית שעוסק בהפרות כאלו באינטרנט. אך האם גם החדש הוא בעצם כבר ישן?
הפרה ישירה של זכויות יוצרים
נציין בתמצית, כי זכות יוצרים היא הזכות של בעליה לעשות באופן בלעדי פעולות מסוימות ביצירה שזוכה להגנת החוק (דוגמאות ליצירות מוגנות הן למשל ספר, תצלום או ציור). בין הפעולות שיוחדו לבעל זכות היוצרים ניתן להזכיר את זכות ההעתקה (יצירת עותק) וזכות ההעמדה לרשות הציבור (העלאה לאתר אינטרנט למשל).
מי שמבצע או מרשה לאחר לבצע ביצירה פעולה שיוחדה לבעל זכות היוצרים, ללא הסכמתו של האחרון, מפר בכך את זכות היוצרים. יובהר, כי להפרה ישירה לא נדרש יסוד נפשי. כלומר, גם אם הנתבע לא התכוון ואפילו לא ידע שהוא מפר זכות יוצרים (למשל במקרה של טעות לגבי ההסכמה), הוא עדיין עלול לחוב בגין עצם ביצוע הפעולה המפרה.
הפרה עקיפה של זכות היוצרים להעתקה
קיימים טעמים כבדי משקל לחייב בהפרת זכות יוצרים, לא רק את המפר הישיר, אלא גם את מי ש"רק" נהנה מההפרה באופן עקיף. חשוב לזכור, כי לעיתים הנזק המשמעותי מההפרה קורה לא מעצם יצירת העותק המפר על ידי המפר הישיר, אלא דווקא בשל הפצתו המסחרית על ידי גורמים אחרים. עם זאת, בהינתן שהמפר העקיף הוא לא מי שיצר את העותק המפר, לקיומה של הפרה עקיפה נדרשים תנאים נוספים.
במסגרת תנאים אלו, נדרש כי המפר העקיף יעשה בעותק המפר פעולה "עסקית", בין היתר: מכירה, השכרה, החזקה למטרה עסקית, הפצה בהיקף מסחרי ועוד. חשוב מכך, בניגוד להפרה ישירה, נדרש יסוד נפשי של ידיעה בפועל או בכח שהעותק הוא מפר ("ידע או היה עליו לדעת").
המקרה השכיח של הפרות מסוג זה, הוא הצעה למכירה של עותקים מפרים בחנות. כמעט תמיד, מי שהחזיק את העותקים המפרים בעסקו טוען שלא ידע כי מדובר בעותקים מפרים. כאמור, ידיעה בפועל אינה תנאי לקיום החבות. אינדיקציות כגון רכישת העותקים ממי שאינו המפיץ המורשה, מכירתם במחיר נמוך במיוחד ואף מראה חשוד של אותם העותקים, יכולות ללמד שהיה על הנתבע לדעת כי מדובר בעותקים מפרים, והוא פשוט עצם את עיניו או התרשל מלעשות כן.
הפרה עקיפה של זכות היוצרים להעמדה לרשות הציבור
בינואר 2019 נכנס לתוקף תיקון לחוק זכות יוצרים, בין היתר על ידי הוספת סעיף 48א, שנועד להתמודד גם עם הפרות עקיפות באינטרנט על דרך של העמדה לרשות הציבור. בסעיף החדש נקבע, כי אם הועמדה יצירה לרשות הציבור בהפרה, יחוב באחריות להפרה עקיפה מי שעשה על דרך העיסוק, פעולה שיש בה כדי להקל או להרחיב את הגישה של הציבור ליצירה שהועמדה בהפרה, במטרה להפיק רווח מעשיית פעולה כאמור, ומקיומה של גישה ליצירה שהועמדה בהפרה, אם בעת ביצוע הפעולה ידע או היה עליו לדעת כי היצירה הועמדה בהפרה.
התיקון לחוק נועד להתמודד בין היתר עם מצבים שבהם העותק המפר נמצא באתר אחר מזה של המפר העקיף שמקשר אליו, ודומה כי נוסח בהשראת פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט האירופי לצדק בעניין GS Media V. Samona (2016). באותו המקרה, אתר הולנדי נתבע בגין הפצת קישור בכתבה לתצלום שהועמד באתר אחר בהפרה. בית המשפט קבע כי קישור יכול להיות "communication to the public", אם המקשר ידע שהוא מקשר לעותק מפר. עוד נקבע, כי כאשר הקישור בוצע למטרת רווח, חזקה על המקשר כי הוא ידע שמדובר בעותק מפר. יוער, כי בישראל אין חזקה כאמור, ואין בהוכחת הפעולה למטרת רווח כדי להעביר את נטל ההוכחה של תנאי הידיעה.
סעיף 48א לחוק זכות יוצרים נדון בבתי המשפט פעמים מעטות בלבד, ולמעשה רק בשנה האחרונה ניתנו מספר פסקי דין שקיבלו את הטענה. פסק הדין הראשון ניתן בספטמבר לפני שנה בעניין זיר"ה ואח' נ' ארוון (2024). באותו המקרה הנתבע פרסם חמישה סרטונים בערוץ ה- Youtube שלו, עם הסברים כיצד לעקוף את צווי החסימה שהוצאו על ידי בית המשפט לאתר "סדרות", שאפשר צפייה פיראטית. בית המשפט קיבל את התביעה וקבע שמדובר בהפרה עקיפה, למרות שערוץ ה- Youtube של הנתבע היה רק עיסוק צדדי שלו וכי קיווה להרוויח מהערוץ בעתיד. כלומר, אין הכרח בהפקת רווח בפועל, ודי בכוונה להפיק רווח.
פסק דין נוסף שניתן כחודשיים מאוחר יותר היה בעניין הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' רוטר נט בע"מ ואח' (2024). באותו המקרה נפסק בין היתר, כי אתר רוטר עודד את משתמשיו להעתיק אליו כתבות מלאות מאתרי קבוצת "הארץ" ולכן קמה חבות בגין הפרה תורמת (שהיא נושא למאמר נפרד). כמו כן, נפסק כי העלאת קישורים בחשבון הטוויטר ובדף הבית של אתר רוטר לעותקים המפרים של הכתבות, מהווה הפרה עקיפה. בית המשפט פסק שלצורך הפרה תורמת יש להוכיח מודעות להפרה (גם אם רק לקיומה של פעילות המפרה ולא לכל עותק מפר), ומשזו הוכחה, הרי שאין מניעה להכיר בה מקל וחומר גם לצורך הפרה עקיפה, שם ניתן להסתפק אף בידיעה בכח ללא מודעות בפועל.
הנתבעים באותו המקרה טענו בין היתר, כי הפצת הקישורים מתבצעת באמצעות כלים אוטומטיים, אך בית המשפט קבע כי מי שבחר להשתמש בכלים האוטומטיים הוא האתר בעצמו.
בהקשר זה ייאמר, כי בשנת 2020 בית המשפט הגבוה של מדינת המחוז ברלין בגרמניה פסק, כי פלטפורמת מסחר ידועה ומוכרת אחראית לפרסום תצלומים מפרים של מוצרים שנבחרו על ידה באמצעות אלגוריתם. גם אם מי שהעלה לפלטפורמה את התצלומים הם המשתמשים, וגם אם הבחירה והפרסום בוצעו על ידי אלגוריתם, הרי שמי שהגדיר לו את כללי הבחירה הייתה הפלטפורמה ולכן עליה לשאת באחריות. במילים אחרות, פרסום של תצלום באמצעות כלי אוטומטי, נמצא באחריותו של מי שהפעיל אותו.
פסק הדין השלישי ניתן ממש לאחרונה בעניין זהבי נ' אדיב – חולצות מודפסות בע"מ (2025). באותו המקרה הוטלה אחריות על בית דפוס שאפשר בין היתר העלאה של איורים לגלופות למאגר שלו, וזאת על מנת להשתמש בהם להדפסה על מוצרים שונים. במקרה זה יסוד הידיעה הוכח בין היתר, משום שנציגי הנתבעת פנו קודם לכן אל התובע בבקשה לכלול את איוריו במאגר הגלופות והוא סירב (על פסק הדין הוגש ערעור, שנכון למועד כתיבת המאמר טרם נדון והוכרע).
קשה לומר האם מדובר במגמה, שכן מדובר בסך הכל בשלושה פסקי דין. עם זאת, ניתן לראות שבתי המשפט מוכנים יותר ויותר לבחון בצורה מהותית את יסוד הידיעה (בפועל או בכח) הנדרש לצורך הפרה עקיפה, כאשר כמו בגרמניה, בחירה להשתמש באמצעים "אוטומטיים" אינה פוטרת מאחריות. ניתן ללמוד גם על פרשנות מרחיבה למונחים שבחוק כמו "על דרך העיסוק" ו-"במטרה להפיק רווח", שכן גם עיסוק צדדי בערוץ Youtube עונה על ההגדרה, ואף אם הרווח לא הופק בפועל, החשיבות היא בעצם המטרה להפיקו.
האם החדש הוא כבר ישן?
בעת הזו נידונים ברחבי העולם מספר תיקים משמעותיים בעניין טענות להפרת זכויות יוצרים על ידי AI. נשאלת השאלה, האם סעיף 48א לחוק יוכל לסייע במקרים דומים בישראל. המקרים האמורים נוגעים בעיקר לשימוש ישיר ביצירות לצורך אימון מודלים של AI או לעצם יצירתם של עותקים מפרים. על כן, דומה כי יהיה קושי לעשות במקרים כאלו שימוש בסעיף 48א, שעוסק בהרחבת הגישה אל עותקים מפרים שכבר קיימים והועמדו לרשות הציבור, ולא בעצם יצירתם.
סעיף 48א מדגים היטב גם את הפער שבין קצב התקדמות הטכנולוגיה לקצב התקדמות המשפט. הסעיף עוסק בסוגיות כמו היפר קישורים או תוכנות להזרמת תכנים (כך עולה גם מדברי ההסבר להצעת החוק). סוגיות אלו הן במובהק סוגיות השייכות לתקופת ה- Web 2.0, ששיאה בסוף העשור הראשון של המאה. עם זאת, התיקון לחוק נכנס לתוקף רק בשנת 2019, וכתוצאה מכך פסקי הדין הראשונים שקיבלו את הטענה ניתנו ברבעון האחרון של 2024. קשה שלא לתהות האם וכמה ניאלץ להמתין עד שהחוק יותאם גם לעידן ה- AI, והאם באותה העת לא נידרש כבר לסוגיות חדשות.
מאת עו"ד רם פרייס סיטון מקבוצת לוצאטו, קבוצת הקניין הרוחני הוותיקה והמובילה בישראל החוגגת 157 שנים להיווסדה, ומתמחה בתחומי הקניין הרוחני לרבות זכויות יוצרים.
d&b – לדעת להחליט
