דעה
מאומת הסטארט-אפ לאומת השיקום
עם למעלה מ-100,000 פצועים, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה חברה שבה שילוב הוא טובה - לא כשגיבורי מלחמה הופכים לתת-עלילה בתוכנית ריאליטי
בלילה של ה-24 במרץ, מיליוני ישראלים עצרו את נשימתם. על המסך עמד עומרי רוזנבליט, קצין במילואים וגיבור מלחמה, מול אתגר ״שולחן האוכל״ בגאורגיה. הוא הביט במשימה - כריעה נמוכה ואיזון שולחן כבד על הרגליים תוך כדי תנועה - ואמר חמש מילים שצריכות להדהד בכל חדרי ההפקה של גופי השידור בישראל: ״אני לא יכול לעשות את זה״.
זה לא היה רגע של חולשה מנטלית. זה היה רגע של פיזיקה פשוטה. עומרי, שאיבד את רגלו השמאלית בקרב בח'אן יונס, מתחרה עם פרוטזה. המשימה הספציפית הזו דרשה קבוצות שרירים ויכולת איזון שגופו של עומרי, מבחינה ביולוגית וטכנולוגית, פשוט אינו מחזיק בהן. עומרי לא נכשל בביצוע המשימה; המשימה היא זו שנכשלה במבחן ההוגנות וההתאמה אליו.
השאלה שחייבת להישאל בגלוי היא: מי אישר את המשימה הזו? בואו נדמיין תרחיש אחר: האם הפקה כלשהי הייתה מעלה בדעתה לעצב משימה המבוססת על זיהוי צלילים עבור מתחרה חירש? האם מישהו היה מעז לחייב מתחרים שומרי מצוות לאכול אוכל שאינו כשר כתנאי להמשך במירוץ? התשובה ברורה: בשום פנים ואופן. זעקת המחאה הייתה מיידית, והמשימה הייתה נפסלת עוד בשלב התכנון. אך כשמדובר בנכה צה״ל, בגיבור שנתן את גופו למען המדינה, נראה שהסטנדרטים משתנים. כאן, המוגבלות הופכת ל״אתגר טלוויזיוני״ ולחומר גלם לרייטינג, במקום להיות קו אדום של הגינות בסיסית.
התקשורת בחרה להתמקד ב״ישראל היפה״ - במחוותם האצילית של מאי חטואל ואיתי און, שהקריבו את מקומם הראשון כדי לחזור ולסייע לעומרי. זהו אכן רגע מרגש, אך אל לנו לתת ליופי של המחווה להסתיר את הכיעור של הסיטואציה שגרמה לה. מאי ואיתי לא היו אמורים לעמוד בפני הבחירה הזו. הם נאלצו לתקן במו ידיהם עוול מובנה שיצרה ההפקה. זהו משל מדויק וכואב על ישראל של היום: האזרחים בעלי הקוד המוסרי נאלצים לשלם את המחיר ולתקן את המעוות, בעוד המוסדות שאמורים להגן על כולם עומדים מנגד, אוספים את נתוני הצפייה וממשיכים לפרק הבא.
בכל פעם כשגיבור כמו עומרי מטופל לא כאדם שיש לשלב, אלא כעלילה להעלאת רייטינג - התרבות שלנו נעה בכיוון הלא נכון.
כיום, עם למעלה מ-100,000 פצועים המטופלים במחלקות השיקום ובביטוח הלאומי, ישראל חייבת לעבור שינוי תודעתי. עלינו להפוך ל״אומת השיקום״, לחברה שמבינה ששילוב הוא לא ״טובה״ שעושים למישהו, אלא רפלקס תרבותי. לפני עשורים, למדנו לא לקטוף פרחי בר. זה הפך לאינסטינקט, ללא צורך באכיפה. כך צריך להיראות השיקום בישראל: לא תגובה למקרה חירום, לא צדקה, ולא תת-עלילה בתוכנית ריאליטי. זה צריך להיות ברירת המחדל שלנו.
עומרי רוזנבליט, שנלחם על חייו בהריסות עזה ועבר שיקום מפרך כדי לעמוד שוב על רגליו, ראוי ליותר מזה. הוא וכל עשרות האלפים כמוהו ראויים לחברה שרואה אותם כשווים, לא כקישוט לדירוגים. הצעד הראשון של הפקת ״המירוץ למיליון״ צריך להיות הכרה בטעות והתנצלות פומבית בפני עומרי.
מאי, איתי, איתי ועומרי הראו לנו איך נראית עשייה נכונה. עכשיו תורנו לבנות עבורם מדינה שראויה לגבורה שלהם.
כלנית ולפר היא מייסדת ויושבת ראש ושותפה מייסדת ומנהלת של לקום (lakoomventures.com), חברת דירקטוריון של עמותת ידידי המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין. היא עמדה בראש מאמץ גיוס כספים רב-מיליוני דולר לחיזוק המוסד במהלך מלחמת חרבות ברזל, והיא שותפה מייסדת של קרן אלה, המשקיעה בחברות טכנולוגיה ישראליות.
