בזמן שקליפורניה מגנה על עובדים, מדינת ישראל נרדמת בשמירה
הסדר היסטורי בארה"ב מוכיח שאפשר להבטיח זכויות גם בלי לפגוע בגמישות. הגיע הזמן של עובדי 'כלכלת החלטורה' להתאגד ולהשמיע את קולם
מדינת קליפורניה עשתה לאחרונה את מה שמדינות רבות, כולל ישראל, עדיין חוששות לעשות: היא התייצבה לצד העובדים. אחרי שנים שבהן נהגים בפלטפורמות דיגיטליות כמו Uber ו־Lyft הוגדרו כקבלנים עצמאיים ללא זכויות או הגנה, המדינה כפתה שינוי ("פשרה בקליפורניה: נהגי אובר וליפט יוכלו להתאגד, החברות קיבלו הקלות בביטוח").
במסגרת הסדר חדש, כ־800 אלף נהגים יוכלו להתאגד, לנהל משא ומתן קיבוצי ולדרוש תנאים בסיסיים, וכל זאת מבלי לשנות את מבנה השוק או לפגוע בגמישות שמאפיינת את התחום. זהו מהלך המבוסס על אמת פשוטה: כלכלה חופשית אינה תירוץ לניצול.
ההסדר בקליפורניה מוכיח שאפשר לאזן בין חדשנות כלכלית לזכויות אדם בסיסיות. הנהגים לא הפכו לשכירים במובן הקלאסי, אבל קיבלו סוף־סוף קול. הם אינם עוד יחידים מפוזרים שמקבלים תנאים מוכתבים באפליקציה, אלא קהילה מאורגנת שיכולה להשפיע על המציאות שלה, קרי שינוי עמוק לא רק בחוזים, אלא ביחסי הכוחות.
בישראל, לעומת זאת, כלכלת החלטורה מתפשטת כמו אש בשדה קוצים, אך ללא בלמים או לקיחת אחריות. עשרות אלפי עובדים, שליחים, נהגים ונותני שירותים חיים בלי ביטחון תעסוקתי וזכויות סוציאליות. כל תאונה, מחלה או ירידה בביקוש עלולה למוטט את מקור הפרנסה שלהם ברגע אחד. מצד אחד אלו חיים מקצועיים ללא הפרשה לפנסיה או זכאות לדמי אבטלה וחופשת מחלה ומהצד השני תלות מוחלטת בחברה שמנהלת את האלגוריתם ומכתיבה את תנאי ההעסקה.
מדובר לא רק בעוול אישי, אלא גם באיום חברתי. כשעובדים חיים ללא רשת ביטחון, הם נדחקים לשוליים והנטל עובר למערכות הרווחה הציבוריות. במקום יצירת מודל חדשני של יחסי עבודה שמחזק את הכלכלה, מדינות מערביות רבות מייצרות דור של עובדים מוחלשים, חסרי זכויות ועתיד כלכלי רעוע.
ישראל זקוקה להסדרה אמיתית. לא טלאים רגולטוריים, אלא שינוי עומק: הגדרה משפטית חדשה לעובדי פלטפורמות שתבטיח זכויות בסיסיות כמו פנסיה, ביטוח לאומי והגנה מפני קריסה כלכלית. לצד זאת, נדרש מנגנון שיאפשר לעובדים להתאגד ולנהל משא ומתן מול הפלטפורמות, כדי שהכוח לא יהיה כולו בצד אחד של המשוואה. רגולציה חכמה יכולה לעשות זאת מבלי לחנוק חדשנות, אבל בלי הסדרה בכלל, חדשנות הופכת לשם קוד לניצול.
החקיקה המדוברת בקליפורניה אינה מתבססת על אפליקציות או טכנולוגיה, אלא על אנשים: על שליח שמחליק ביום גשום ונשאר בלי הכנסה לשבועות, על נהגת שאיבדה עבודה בגלל אלגוריתם שהיא לא שולטת בו ובעיקר על דור שלם של עובדים שגדל ללא הבטחה לעתיד כלכלי. כל עוד המדינה עומדת מהצד, כלכלת החלטורה תמשיך לגבות מחיר, לא רק מהעובדים, אלא מהחברה כולה.
קליפורניה הוכיחה שאפשר אחרת. ישראל צריכה גם כן להפסיק לפחד מחברות ענק, להתחיל להגן על אזרחיה ולהפסיק להעמיד פנים שזו “בחירה חופשית” של העובדים. זו אינה בחירה, אלא אילוץ כפוי.
אורי וולמן הוא מומחה ליחסי עבודה ומרצה בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת ת"א. מכהן כיו"ר ארגון סגל ההוראה והמחקר באוניברסיטה
