עוד כסף בגיל 30, פחות פנסיה בגיל 67
מערכת פנסיית החובה בישראל בנויה על עיקרון פשוט. אנחנו מוותרים היום על חלק מההכנסה שלנו כדי להבטיח הכנסה לאחר הפרישה. אלא שהעיקרון הזה מעלה שאלה כלכלית מעניינת. האם נכון לחייב עובד לחסוך באותו שיעור לאורך כל שנות עבודתו, גם בתקופות שבהן הכנסתו נמוכה יחסית והוצאותיו גבוהות במיוחד? על השאלה הזאת מבקשת לענות הצעה חדשה לשינוי מודל פנסיית החובה בישראל. ראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' אבי שמחון פרסם המלצה שלקוחה ממאמר אקדמי מקצועי בכתב העת "ביטחון סוציאלי" שעל עובדים עד גיל 40 לא תהיה החובה להפריש את חלקם לחיסכון הפנסיוני. מי שירצה להמשיך לחסוך יוכל לעשות זאת באופן וולונטרי, בעוד הפרשות המעסיק ימשיכו כסדרן.
צעירים מתקשים עם יוקר המחיה, שכר הדירה, המשכנתה וגידול הילדים אז מדוע לחייב אותם להפריש 6% משכרם לפנסיה דווקא בשנים שבהן הם זקוקים לכסף יותר מכל? הרעיון לבטל את חובת הפרשת העובד לפנסיה עד גיל 40 אכן עשוי להגדיל מיד את הנטו וזה אכן מפתה מצד העובד אבל מאחורי ההקלה מסתתר מחיר כלכלי שעלול להתגלות רק בעוד עשרות שנים. גילאי הפריון התעסוקתי הם דווקא השנים יקרות הערך ביותר בחיסכון הפנסיוני. לא בגלל גובה ההפקדה, אלא בגלל הזמן. כסף שמופקד בגיל 25 יכול לעבוד בשוק ההון יותר מארבעה עשורים. כסף שמופקד בגיל 40 כבר איבד חלק גדול מהיתרון הזה.
לדוגמה, עובד המשתכר 10,000 שקל בחודש, חלק העובד בשיעור 6% הוא 600 שקל. בהנחת תשואה שנתית של 4%, דמי ניהול של 2% מההפקדה ו־0.5% מהצבירה, הפקדת אותם 600 שקל מגיל 23 ועד 40 הייתה מייצרת בגיל 40 חיסכון של כ־162 אלף שקל. אם הסכום הזה היה נשאר מושקע עד גיל 67, גם ללא הפקדה נוספת אליו הוא היה יכול להגיע לכ־410 אלף שקל. זו בחירה בין צריכה בהווה לבין הון משמעותי בעתיד. הון זה שווה ערך לקצבה של כ-2000 שקל לערך בגיל הפרישה.
ויש גם שאלה התנהגותית: האם הכסף שלא יופקד לפנסיה באמת ייחסך במקום אחר? מחקר של בנק ישראל מספק תשובה מעניינת. בין 2006 ל־2019 הגדילו הרפורמות במערכת הפנסיה את ההפרשות בכ־1% תוצר. לאחר שמביאים בחשבון את הקיזוז שנוצר כתוצאה מהפחתת חיסכון באפיקים אחרים, התרומה נטו לחיסכון של משקי הבית עדיין נאמדה בכ־0.7% תוצר. פנסיית החובה לבדה תרמה לפי המחקר כ־0.35% תוצר לחיסכון נטו. כלומר, החיסכון הכפוי לא רק העביר כסף מכיס חיסכון אחד לאחר, אלא הגדיל בפועל את החיסכון הכולל. מעניין במיוחד שהחוקרים מעריכים שיעור קיזוז נמוך דווקא בקרב האוכלוסייה שנכנסה למעגל החיסכון בעקבות פנסיית החובה - אוכלוסייה המאופיינת בצעירים ובבעלי הכנסה נמוכה יחסית. במילים פשוטות, דווקא בקרב אוכלוסיות אלה יש פחות בסיס להניח שכסף שלא יופקד לפנסיה ימצא את דרכו באופן מלא לחיסכון אחר.
מאז כניסתה של פנסיית החובה השתנתה מפת החיסכון ארוך הטווח בישראל. בינואר 2008 נוהלו בקופות הגמל ובקרנות הפנסיה כ־406 מיליארד שקל וביולי 2026 כבר מדובר בכ־2.3 טריליון שקל, גידול של כמעט פי 6. הגידול אינו נובע רק מחובת ההפקדה אלא גם מתשואות, עליית השכר והתרחבות שוק העבודה אך הוא ממחיש את עוצמתו של מנגנון החיסכון ארוך הטווח שנבנה בישראל.
השאלה איננה האם צריך לעזור לצעירים. בהחלט צריך. השאלה היא האם הדרך לעשות זאת היא באמצעות החלשת החיסכון שלהם לפרישה. אם רוצים להשאיר יותר כסף בידי משפחות צעירות, אפשר לדון בהקלות מיסוי, הטבות בדיור, ומלחמה ביוקר המחיה. בסופו של דבר לא מדובר ביצירת הכנסה נוספת לצעירים, אלא בהעברת כסף מגיל 67 לגיל 30. ההקלה מורגשת היום בעוד שהמחיר נדחה בכמה עשורים. לפני שמוותרים על 17 שנות חיסכון בתחילת הקריירה, כדאי לזכור שהרבה יותר קל להפסיק לחסוך בגיל 25 מאשר לנסות להשלים בגיל 45 שני עשורים אבודים של ריבית דריבית - מנגנון שזכה לכינוי "הפלא השמיני בתבל".
ישראל עטיה הוא מנכ״לֹ המרכז לתכנון פיננסי
