פרשנות
הספין האחרון למניעת הבחירות: הדחת היועמ"שית שלא תהיה
נתניהו ולוין יודעים שבג"ץ יפסול מהלך של הדחת היועמ"שית, אבל גם פסילה טובה להם. איום הבחירות מחייב לאחד את הבייס מול האויב האמיתי, הלא הוא מערכת המשפט. וגם: במקום גיוס חרדים, שר הביטחון מקים עוד ועדה לבחינת גלי צה"ל
לפעמים הטיימינג הוא כל הסיפור. ממש בסמוך לסקופ של ליאור קינן בחדשות 13, שיחת השכנוע המוקלטת של נתניהו עם הרב הירש, פרסם שר המשפטים יריב לוין "הצעת מחליטים" למחר (א') להדחת היועצת המשפטית לממשלה. בהקלטה מספר נתניהו לרב כיצד הסיר שני מכשולים, שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי, שהתנגדו לחוק ההשתמטות. והנה לוין מודיע שיוסר מכשול שלישי – גלי בהרב־מיארה. מילא שלנתניהו לא אכפת להתנקש בדמוקרטיה, בביטחון המדינה ובשלטון החוק, אבל לשכנע בכך את הרבנים הוא לא מצליח?
בהרב־מיארה מוגשת כ"דמי רצינות" לא רק לחרדים אלא גם לבייס הפוליטי: הפעם נפטר אותה בלי ועדת גרוניס. נדלג עליה ונסתפק בוועדת שרים.
נעצור לרגע ונסייע למי שמתבלבל מריבוי ועדות גרוניס. יש רק שלוש כאלה. האחת, ועדת החקירה הממלכתית לפרשת הצוללות; השנייה, הוועדה המייעצת לטוהר המידות באישור והדחה של שבעת המינויים הבכירים (רמטכ"ל, ראשי המוסד והשב"כ ועוד); השלישית, ועדת האיתור לבחירה (והדחה) של היועצת המשפטית לממשלה שהוקמה בידי ועדת שמגר ואומצה כהחלטת ממשלה. לפיטורי יועמ"ש נמנו עילות מפורשות שאחת רלבנטית לענייננו: "חילוקי דעות מהותיים עם הממשלה". ואכן, אין לכחד, חילוקי הדעות מהותיים: היועצת חושבת שעל הממשלה לפעול כדין, והממשלה חושבת שהדין לא מחייב אותה מפני שהיא מגשימה את "רצון העם" – המנטרה הכי משומשת ומסוכנת של ממשלות פופוליסטיות.
1. פופוליסטית וגם אימפוטנטית
אלא שממשלת נתניהו היא לא רק פופוליסטית, היא גם אימפוטנטית. לוין שהודיע כי ישלים את ההרכב החסר של ועדת גרוניס להדחת היועמ"שית. אבל הוא מתקשה למצוא שר משפטים או יועץ משפטי לשעבר. מבין עבדיו הנרצעים של נתניהו יש שלושה אבל מועמדותם בעייתית: גדעון סער, צחי הנגבי ואמיר אוחנה.
אז איך פותרים את הקושי: אם לא מצליחים להשלים את הוועדה, נעקוף אותה. אם אין ועדת גרוניס תהיה ועדת שרים ובהרב־מיארה תוזמן לשימוע בפני דודי אמסלם ועמיחי שיקלי. אלא שאז יגיע בג"ץ ויפסול את הפיטורים. בגלל ההליך הפגום, בגלל שאין עילה אמיתית, בגלל השיקולים הזרים שזועקים לשמיים, בגלל ניגוד העניינים. נתניהו לא יכול לפטר את התובעת במשפטו שלו ואת מי שאחראית ביחד עם השב"כ על חקירת קטרגייט.
גם נתניהו וגם לוין יודעים שבג"ץ יפסול, אבל גם פסילה טובה להם. איום הבחירות מחייב לאחד את הבייס מול האויב האמיתי של מדינת ישראל: מערכת המשפט. למחרת ספין ההדחה התקיימה הפגנה נגד גזלת המשילות בידי בהרב־מיארה ויצחק עמית. השרים לוין, סמוטריץ' ובן גביר הזהירו שוב מפני המשפט שמגביל את חופש הפעולה שלהם להחריב את הדמוקרטיה ובמקביל הזהירו את השותפים החרדים שלא יפקירו אותם לחסדי הבוחרים.
משטרים פופוליסטיים זקוקים לאויבים חיצוניים ופנימיים כדי ללבות הסתה ושנאה בבסיס התמיכה שלהם. חיצוניים לא חסרים בשכונה שלנו, ולתפקיד האויב הפנימי לוהקה מערכת המשפט שמושלכת להמונים כדי לשסע ולבקע את החברה. אויב פנימי שמומצא ובעיקר מועצם בתעמולת פייק לממדים מפלצתיים. אויב שמואשם בגזלת המשילות, סיסמת סרק שנועדה לכסות על מחדלי הממשלה לאורך כל החזיתות — מיוקר המחיה ועד ההרג ההמוני ברחובות ובכבישים; משיקום החורבן ועד חורבן הישגי המלחמה. ראש הממשלה ושריו לא אחראים לכלום. רק יצחק עמית וגלי בהרב־מיארה.
2. קואליציית בהרב־מיארה
ספין ההדחה נועד לא רק לאיום הבחירות וליועצת שתנסה "לחבל" במאמצי הממשלה לשבשן באמצעות חקיקות. למשל, להשתלטות על ועדת הבחירות או הגבלת התמודדות רשימות ומועמדים ערבים. הוא מתוזמן גם מול החקירה הנגדית של נתניהו, וגם מול קטרגייט ובעיקר מול חוק ההשתמטות. בהרב־מיארה הציבה בראש סולם עדיפויותיה ומאמציה חוק גיוס ערכי ושוויוני שמתחייב מצורכי הצבא ומהלחץ הגובר על המילואימניקים. אם תרצו — מתחייב גם מ"מלחמת הנצח" של הממשלה המשיחית. היא מנהלת ישיבות מעקב תכופות, מתריעה שוב ושוב, והכי חשוב, היא לא לבד. לצדה הרמטכ"ל אייל זמיר ויו"ר ועדת חוקה יולי אדלשטיין. זמיר מבטא גם את צורכי הצבא וגם את הציות לחוק – כל עוד אין חוק השתמטות, יש לאכוף את חוק הגיוס הנוכחי. אדלשטיין מבטא גם פוליטיקה ערכית וגם נקמה קטנה בנתניהו ששינמך אותו משר ליו"ר ועדה. אחרי שנפטר מגלנט והלוי, מתייצבת מולו קואליציה משולשת שאת פירוקה הוא מבקש להתחיל עם היועצת. וזו קואליציה קשה יותר להסרה.
היועצת מתעקשת על חוק גיוס שיכלול את שלושת אלה: סנקציות אישיות ומיידיות (לא בעוד שנה וחצי); סנקציות שיוטלו על הפרט (ולא על מוסדות או על אי עמידה ביעדים); ועל גיוס לצה"ל (לא מד"א ומשטרה). היא דורשת עיכובי יציאה מהארץ, שלילת רישיונות ומעצרים עכשיו. הצבא משתף פעולה, למשל בקיצור הזמן שבין הוצאת הצו לבין הכרזת העריקות. אדלשטיין, נכון לעכשיו, מונע פשרות רקובות שחיוניות רק לשרידותה של ממשלת מלחמת הנצח.
אחת ההערכות שנשמעות לאחרונה היא שיואץ תהליך שחרור החטופים במקרה שיוקדמו הבחירות. אם נגזר על נתניהו להתייצב מול הבוחר, הוא מעדיף ששחרורם, ולא שחרור החרדים, יוביל את סדר היום. האירוניה כאן תזעק לשמיים: החרדים יקבלו קרדיט בהקדמת הבחירות על שחרור החטופים בגלל התעקשותם שלא להשתתף במלחמה לחילוצם.
ועוד אירוניה שהיא יותר פארסה: מי לא נשמע עד כה בסיפור ההשתמטות, מי לא עוסק בזה: שר הביטחון ישראל כ"ץ. לו יש עניינים חשובים יותר: למשל, להקים את הוועדה המיליון במספר שתמליץ מה לעשות עם גלי צה"ל.
3. הפנאליסט של 14 יכריע את גורל גל"צ
רק לפני שנה אימץ שר הביטחון יואב גלנט המלצה של ועדה בראשות אייל זמיר, אז מנכ"ל משרד הביטחון, שלא להפריט את גלי צה"ל. כנראה שכ"ץ לא אוהב את ההמלצה הזו, אחרת לא היה מקים ועדה חדשה בראשות האלוף במיל יפתח רון טל. קצת היסטוריה: גלי צה"ל תמיד היתה על הגריל. אלא שלשני המניעים המסורתיים לסגירתה נוספו מניעים אקטואליים מבית מדרשם של כ"ץ וממשלתו. וכולם יושבים על התהייה ההיסטורית למה בכלל הצבא צריך להפעיל תחנת שידור.
שני המניעים המסורתיים הם תקציב ושליטה. המניע התקציבי נוגע לקיצוצים מהסוג שאהוד ברק כרמטכ״ל דחף פעם — "לסגור את כל מה שלא יורה" כדי להקים צבא קטן וחכם. המניע השני מוכר מהמנטרה שטבעה פעם מירי רגב — בשביל מה לנו התחנה (או כל גורם אחר) אם אנחנו לא שולטים בה.
מקורבי רון טל טוענים שמדובר באיש ימין ישר שלא ישרת ציפיות נבזיות של השלטון. מצד שני, קשה להניח ששועל פוליטי כמו כ"ץ יקים ועדה בעניין ציבורי־תקשורתי בולט מבלי להבטיח לעצמו מראש תוצאה שתתגמל אותו בדיבידנד אישי ופוליטי. למשל, איתות לתאגיד והצטרפות לקמפיין הממשלתי שמכוון להשתלט על התקשורת.
אחרי שנתניהו נפטר מגלנט והלוי, מתייצבת מולו קואליציה משולשת נגד חוקי ההשתמטות: היועמ"שית, יולי אדלשטיין והרמטכ"ל — ואת פירוקה הוא מבקש להתחיל מחר
ואולי מדובר בנקמה מאוחרת על סילוקו של יעקב ברדוגו שהוצנח בידי נתניהו לכס הפרשן הפוליטי המוביל של התחנה, והביא עמו את הסגנון והמודל שהפכו לימים לערוץ 14. תעמולת ארסית נגד כל מי שלא נתניהו. ברדוגו הוזז מהגשת רצועת שידור מרכזית והתפטר מגל״צ בטריקת דלת תוך שהוא טוען כי שר הביטחון דאז של ממשלת השינוי, בני גנץ, אחראי למעשה. הוא לא יהיה חבר בוועדת רון טל, פאנליסט קבוע בערוץ 14, אבל אין להוציא מכלל אפשרות שנקמתו תכתיב את המלצותיה.
אגב, ייתכן גם נימוק ענייני לסגירת גל"צ: אובדן ייחודה, רעננותה ונחיצותה כתחנת רדיו רלבנטית או חשובה במיוחד לדמוקרטיה הישראלית. במיוחד כשהמדינה מוצפת בתחנות של התאגיד ובתחנות האזוריות שמתפקדות למעשה כארציות. גלי צה״ל היתה פעם מדורת שבט של אקטואליה בועטת, מוסיקה חדשנית וגיוון דעתני. היום היא חיוורת ובינונית. כ"ץ, בנימוקי הקמת הוועדה הסביר כי ״יש לבחון מחדש עד כמה התחנה ממלאת את ייעודה, ומצליחה לשמש פה ואוזן לחיילי צה״ל בחזית ובעורף״. ובכן, גם את החזון הזה של ״הפה והאוזן״ כדאי לזנוח. אין בנמצא משבצת שידור, מלבד אולי ד״שים מהחזית, שבאמת מעניינת את החיילים. את המוסיקה שלהם הם צורכים בפלטפורמות אחרות, ראיונות עם אלוף הפיקוד לא מעניינים אותם ולשידורי אקטואליה, כמו שאר בני גילם, הם לא מאזינים.
ובכל זאת הערת אזהרה. בן גביר נחשב לפופולרי מאוד בקרב חיילי צה"ל ואסור להגיע למצב ששר הביטחון יסנכרן את התחנה הצבאים עם המסרים הכהניסטים שמתפשטים גם בביתו שלו הליכוד. מינוי פאנליסט מערוץ 14 לראשות הוועדה יכולה להוות בשורה מדאיגה בעניין זה.
4. הכל התחיל בבאגס באני
היומיים הראשונים בחקירה הנגדית של נתניהו התמקדו בקרב על הנראטיב: האם נתניהו היה "פגר פוליטי" כאשר ארנון מילצ'ן חבר אליו, או פוליטיקאי שרק ירד למדרון האחורי להמתנה ושיפור עמדות. האם המיליארדר חבר אליו ממניעים נקיים וטהורים בלבד של חברות נפש, או שמדובר כאן בהשקעה, ברכישת מניה בשפל בתקווה שתמריא ותחזור לערכה המקורי, ראשות הממשלה במקרה זה.
לנתניהו יתרון גדול והוא היעדר מודעות. בעיקר כשהוא מפליג בתיאור רומנטי סנטימנטלי של ההיקשרות הנפשית העמוקה עם המיליארדר. כשלא היה איש ציבור, סיפר נתניהו איך שפך עליו מילצ'ן פינוקים בהיקפים שהם פי כמה וכמה מהסיגרים העלובים שנתן לו בהמשך, שהדליקו את כתב האישום. ואחר כך הגיעו ספנסר פארטרידג' וג'יימס פאקר. ועם כולם נוצר קליק שהפך להזדמנות שהפכה לניצול שהפך לחזירות. ושרשרת האספקה הזו, הסיוע ההומניטרי למשפחת המצוקה, החלה באותו באגס באני שגודלו לא הניח את דעתה של הגברת ששלחה את מילצ'ן להחליפו במודל משופר. באגס באני שמגלם את הרטינות הנצחיות מהכמויות שאף פעם לא מספיקות ומספקות.
נתניהו יתבצר מאחורי חוות דעת שקיבל מפרקליטו המנוח יעקב וינרוט שהרגיע אותו שמותר לקבל מתנות מחברים. אין בנמצא חוות דעת כתובה והמנוח מטבע הדברים לא יוכל להעיד. והנה לאחרונה, לא רק אמינות הנאשם בסכנה, אלא גם זו של פרקליטו המנוח שספג פסק בוררות קשה מהשופט בדימוס איתן אורנשטיין בפרשת גרטנר־גרטלר. פסק דין שמחבר קווים משותפים בין וינרוט לבין הלקוח נתניהו.
