חקר ביצועים: גליון הערכה שבועי

קפלן: תמהיל מנצח

יש מנהלים שמקפצים מדי שנתיים־שלוש בין חברות שונות, בתחומים שונים, ומספרים שניהול זה מקצוע, והתחום והתפאורה לא משנים. ויש מנהלים שמפתחים מומחיות בתחום אחד והופכים את הניהול לאמנות. גזי קפלן היה מגדולי הזן השני. הוא לא חיפש רווחים מהירים או תשואות פנטסטיות, אבל בדרכו העקבית והאצילית הוביל את אסם לשיאים. מאז שמונה למנכ"ל ב־2006, למשל, זינק הרווח הנקי של החברה ביותר מ־80%. לא רק המומחיות הענפית הובילה להצלחה הזאת. כבר לפני 30 שנה קפלן זיהה את הצורך במזון מצונן מוכן, הקים את טבעול ונחרת בתפיסה הציבורית כיזם עם חושים טובים. אחר כך למדנו שהוא גם מנהל עם ראש חריף, ובסוף התברר שהוא קודם כל בן אדם עם אישיות כובשת ואנושיות נהדרת. והתמהיל הזה מנצח גם בשורת הרווח.

נעמה סיקולר

גזי קפלן צילום: אריאל בשור

עובדי ערוץ 10: מזכירים למי אכפת

כשבערוץ 10 הוקם ועד עובדים ההנהלה הזדעקה שמא הוא יפעל נגדה. השבוע, כשהמשבר שבו הערוץ נתון הוביל לפיטורים ולביטול מהדורת שישי, הוועד הוא שהזדעק לנפח גלגל הצלה, והציע שהעובדים יוותרו על ימי חופשה לטובת קופת חירום. המנכ"ל, מצדו, הודיע שהוא התעייף והתפטר. מתברר שאין הבדל גדול בין פועלי פרי גליל לעיתונאי מגדל הוורד. לבכירים יש פריבילגיה להתעייף, בעלי המניות - שתמיד יש להם עוד עסקים - יכולים לעצור את המימון, והעובדים נשארים לנהל את הקרב בשטח, לפתוח בעצמם את הכיס ולהילחם לא רק על מקום העבודה אלא גם על העקרונות. הוועד של ערוץ 10 הזכיר השבוע למי במשק אכפת באמת.

עמי ברנד

נתניהו צילום: רויטרס

נתניהו: מעורר תקווה קטנה

ברגע האמת התייצב ראש הממשלה בנימין נתניהו נגד חוק ההסדרה, שנועד להכשיר את גבעת האולפנה. ברקע עמדו כמה חששות מוצדקים: מבית הדין הבינלאומי בהאג, מעימות עם תומכי בג"ץ ושלטון החוק, מתדמית של כלב שהזנב - המתנחלים במפלגתו ובמשפחתו - מכשכש בו. אולי זאת עוד החלטה פוליטית של הרגע. אבל אולי התגלו על כוכב הלכת נתניהו סימנים ראשונים לכך שהוא מסוגל לקבל הכרעות כואבות ומתבקשות. מוקדם לדעת אם מי שיכול לרדת מהגבעה יכול לגלוש גם במורד ההר, אבל אפשר להתנחם בזיכרון מעורר התקווה שגם מנחם בגין החל בהורדת אלון מורה וסיים בפינוי סיני.

משה גורלי

המלכה אליזבת צילום: אי פי אי

אליזבת: עם כתר, אבל קשישה

מיליוני בריטים השתתפו השבוע בחגיגות 60 שנות מלכותה של אליזבת השנייה. 13 אלף נתינים הוזמנו לפיקניק המוני בגני ארמון בקינגהאם ומאות אלפים גדשו את גדות התמזה כדי לצפות במשט שכמותו לא נראה בממלכה 350 שנה. אך בבריטניה כמו בבריטניה, כל חגיגה מתחילה ונגמרת במזג האוויר, ורוח חזקה וגשם חבטו בפמליה השטה. המלכה בת ה־86 התעטפה ברדיד והמשיכה לחייך בעוד בעלה בן ה־90 ניצב לידה במדיו הרשמיים. יום לאחר מכן הוא הובהל לבית החולים עם דלקת בדרכי השתן, ומרגע זה העיתונות הבריטית עסקה בנושא אחד: מדוע, לעזאזל, העמידו מארגני החגיגות שני קשישים בגשם וברוח במשך ארבע שעות תמימות. הרי בסופו של יום, כולנו נאלצים ליישר קו עם חולשותינו האנושיות.

תמר טוניק

העתיד: כבר לא מרגש אותנו

החידושים שהוצגו השבוע בשתי תערוכות טכנולוגיה חשובות לא הפילו את רוב האנשים. עוד פיתוח של מיקרוסופט לקינקט, לשליטה באמצעות תנועות יד, ומחשב גימיק, שכולל מסך חיצוני ויכול לעבוד גם כטאבלט. אבל רגע, אלה חידושים של ממש - עוד שכלול בקשר אדם־מכונה! ומחשב עם מסך חיצוני! שמתפקד כטאבלט! איפשהו בדהירה הטכנולוגית של השנים האחרונות איבדנו את היכולת לזהות קפיצות קדימה ולהתרגש מהן. אנחנו מסתובבים עם מחשבים סופר־חזקים בכיס המכנסיים וקוראים להם סמארטפון, שולטים במחשב ללא מגע וקוראים לזה משחק. כדאי לנקוב בשם האמיתי: זה העתיד, אנחנו עמוק בתוכו, והוא לוקח אותנו לעולם חדש בכל תערוכת טכנולוגיה.

איתי שמושקוביץ

בן דב צילום: אוראל כהן

בן-דב ואליהו: הקץ להימורים

שלמה אליהו נקנס השבוע ב־2.8 מיליון שקל, בגין ההרגל הייחודי שלו להוציא מישראל עשרות מיליוני שקלים ולפוצץ אותם בבתי קזינו בלונדון. אילן בן־דב נקנס ב־300 מיליון שקל, ועל הדרך קנס גם אותנו, בגלל הניסיון הייחודי שלו לקנות חברת ענק במינוף ענק עוד יותר. שני ההימורים הללו הם רגעים מביכים במיוחד לשניים מאנשי העסקים הבכירים כאן, וזו הזדמנות לומר את הדברים נכוחה: אסור לתת לשלמה אליהו להשתלט על מגדל, והתפוח הלא־לוהט הזה עבר כעת לעודד שריג, המפקח על הביטוח, שאולי יעז סוף סוף לנעוץ שיניים. ואסור גם להסכים להימורים על כספי משקיעים, מהסוג שבן־דב עשה. כאן התפוח מתגלגל, שוב, לפתחם של המוסדיים.

אמיר זיו

צילום: אורן אגמון

תקציב החינוך: נשארים רק פירורים

ברחוב שבטי ישראל 34 בירושלים, בבניין יפהפה מ־1885, יושב משה שגיא וחולש על 36 מיליארד שקל. בשנתיים וחצי האחרונות הוא משמש ראש אגף התקציבים של משרד החינוך. ג'וב מכובד, ומאוד מתסכל. מתקציב של 36 מיליארד שקל, כ־72% קשיחים לחלוטין: משכורות המורים. כסף שאי אפשר לגעת בו. עוד 18% קשיחים, שכר עובדי המינהלה ואחרים. גם בהם אי אפשר לגעת. נותרו 10%. קצת פחות מחצי מזה הם שוב הוצאות קשיחות שאי אפשר לגעת בהן - הסעות, תחזוקה, רכש וכו'. נשארו כ־2 מיליארד שקל "לשחק" איתם. חצי מהם מיועדים לתמיכה כספית במוסדות תורניים. נותרו מיליארד שקל. זה תקציב הפעולות השוטף של משרד החינוך, "התקציב הגמיש". קצת פחות מ־3% מתקציב המשרד, שאותם אמור ראש אגף התקציבים לחלק בין פרויקטים חינוכיים לתלמידים בסיכון, בפריפריה או בשכבות החלשות. אם יש קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה, כמו זה שעומד על הפרק, השכבה הצרה הזאת היא שתספוג אותם. כך עובדת השיטה.

שאול אמסטרדמסקי

כהן צילום: מיקי אלון

כהן: לא צריך לבנות

שר השיכון אריאל אטיאס הציע לחייב קבלנים שיבנו על קרקעות מדינה לשלם 5% מערך הדירות כדי לממן דיור ציבורי. מנכ"ל האוצר דורון כהן ניצל את ועידת הנדל"ן של "כלכליסט" כדי לבטל את ההצעה בטענה התמוהה ש"יצירתיות יתר היא מה שגרם למפולת של יוון". זה אותו כהן שהיה מנכ"ל עמידר, אגב. אחר כך, על אותה במה, סגן הממונה על התקציבים ראובן קוגן פסל סבסוד של קרקע לחלשים בטענה שקרקעות מסובסדות מגיעות למקורבים. כלומר: ניסינו אבל גנבו מאיתנו, ואנחנו לא יודעים איך לאכוף את ההחלטה של עצמנו, אז נוותר על עזרה לחלשים. אי אפשר לצפות שאנשי אוצר כאלה ידאגו לדיור הציבורי. זאת העבודה של משרד השיכון, הוא צריך לטפל בזה ישירות ולשם כך לקבל את הכסף הנדרש. עשר שנים לא נבנתה כאן אף דירה ציבורית, הגיע הזמן להתחיל.

שי פאוזנר