הוועידה הכלכלית
"נזקי הטיל האיראני במכון ויצמן לקחו את המחקר שנים אחורה"
כך אמרה פרופ' עידית שחר, חוקרת בתחום האימונולוגיה במכון ויצמן, שהמעבדה שלה נהרסה בעקבות פגיעת הטיל האיראני. היא השתתפה בוועידה הכלכלית הלאומית של כלכליסט ובנק לאומי ואמרה כי "הסטודנטיות נמצאות במצב הכי קשה לדעתי. הזמן שלהן להשלמת התואר מוגבל, ואיש אינו יודע מתי וכיצד יתאפשר להן להמשיך במחקר"
"הנזק שנגרם במכון ויצמן לקח את המחקר שנים אחורה", כך אמרה פרופ’ עידית שחר, חוקרת אימונולוגיה וראש המערך לקידום נשים במכון ויצמן, בריאיון במסגרת הוועידה הכלכלית הלאומית של כלכליסט.
ביום שבת, ה-15 ביוני, התעוררו מדעני מכון ויצמן למציאות חדשה. שני טילים בליסטיים ששוגרו מאיראן פגעו בשטח המכון וגרמו להרס עצום. הנזק מוערך בכשני מיליארד שקל. ואולם מעבר להרס הפיזי, המשמעות עמוקה הרבה יותר: עשרות שנות מחקר, ניסויים פורצי דרך, חייהם המקצועיים של חוקרים ועתידם של סטודנטים עמדו לפתע בסכנה ממשית. בריאיון משחזרת שחר את הרגע שבו הכול התהפך ואת הדרך הארוכה לשיקום.
"בממ"ד, ישנתי. לא ידעתי כלום עד הבוקר", סיפרה שחר לכתב כלכליסט חגי גלבוע, על הלילה הגורלי. רק כאשר פתחה את הטלפון, הבינה שמשהו חמור התרחש: "מיליוני ווטסאפים, וסרטונים שאנשים צילמו במכון. פספסתי אירוע גדול". בתחילה עוד קיוותה שבניין המעבדה שלה לא נפגע, אך כשהגיעה למקום, נחשפה לתמונה הקשה: "הבניין שלנו חטף הדף מאוד גדול".
שחר נסעה מתל אביב למכון בליווי ידיד טוב, מתוך הבנה שצפוי לה מראה לא פשוט. בשל סכנת התמוטטות, היא נכנסה למבנה כשהיא חובשת קסדת אופנוע. "הכול הרוס, קשה לפלס את הדרך, כאילו צריך לטפס על כל מיני הריסות", היא מתארת. בקומה הרביעית, שם שכנה המעבדה שלה, המראה היה קשה: "הדלתות פשוט עפו, הדלת של המשרד שלי פשוט עפה... הכול היה מלא זכוכיות, מפוצץ, הרס ענק. כל המקררים עפו, הדלתות שלהם נפתחו".
המחקר של שחר עוסק באימונולוגיה ומסתמך על ניסויים בעכברים ודגימות מחולים. הפגיעה בציוד הקריטי הייתה הרסנית: "המקררים היו פתוחים לגמרי, לא היה חשמל, אז הרבה מזה בעצם לא היה בטמפרטורות הנכונות, והכל ניזוק". למרבה המזל, בית החיות לא נפגע, אך המחקר עצמו נעצר לחלוטין. לדבריה, "כל מה שעבד, כל מה שהעמדנו בחודשים האחרונים נהרס, ואנחנו עדיין לא יודעים את הנזק המלא". ביום הראשון ניסו להציל מה שניתן. שחר מודה בפשטות: "הנזק לקח את המחקר שנים אחורה".
מעבר לציוד ולעכברים, ההשלכות העמוקות יותר הן אנושיות. "הסטודנטיות נמצאות במצב הכי קשה לדעתי, כי זה חוסר ודאות מוחלט", אומרת שחר. "הזמן שלהן להשלמת התואר מוגבל, ואיש אינו יודע מתי וכיצד יתאפשר להן להמשיך במחקר". שחר רואה עצמה אחראית להרגיע, לייצר ודאות, ולמצוא להן "פתרון" – גם אם הדרך לשם ארוכה. "בסוף הכל יהיה בסדר, אבל זה ייקח זמן".
במכון החלו להקצות שטחים זמניים למעבדות חלופיות. אך מדובר במאבק של ממש: לבנות הכול מחדש, לרכוש ציוד, ולהתחיל כמעט מאפס. "לחזור חודשים, שנים אחורה, לבדוק את כל הדברים ולראות מה המקום שאנחנו יכולים להתחיל ממנו בחזרה", מתארת שחר את האתגר.
לצד תפקידה כחוקרת, שחר גם מובילה את המערך לקידום נשים במדע. היא מצביעה על פער מתמשך: "50% ממסיימי הדוקטורט במכון הן נשים, אבל רק 20% מהפרופסוריות באקדמיה הן נשים". הנקודה הקריטית, לדבריה, היא שלב הפוסט-דוקטורט, שמתקיים לרוב בחו"ל. נשים רבות נאלצות לוותר עליו בשל אילוצים משפחתיים או קריירה של בן הזוג. שחר מנסה לשנות זאת: לחזק ביטחון עצמי, ולעודד נשים לצאת למחקר בינלאומי גם אם הן חשות שהן "לא החומר המתאים למכון ויצמן" או שהן "לא מספיק טובות".
למרות ההרס והקשיים, שחר מצביעה על מגמה חיובית פוטנציאלית: בשל קיצוצים תקציביים למדע בארה"ב בתקופת הנשיא דונלד טראמפ, מדענים רבים מחפשים אפיקים חדשים. לדבריה, "אם ישראל תצליח לייצב את עצמה, היא יכולה להפוך לפתרון עבור מדענים ישראלים בחו"ל, ולהביא ל'עלייה של מוחות' במקום בריחת מוחות".
כך, מתוך חורבות המעבדה ומול נזק בל יתואר, נרקם במכון ויצמן סיפור של עמידות, מנהיגות נשית, ואופטימיות זהירה. "אנחנו נשתקם", מסכמת שחר, "אבל זו תהיה דרך ארוכה".
