דעה
כך תצליח מדינת ישראל לעמוד ביעד של 35% אנרגיה מתחדשת עד שנת 2035
שוק האנרגיה הישראלי נמצא בנקודת מפנה. מצד אחד, הביקוש לחשמל ממשיך לעלות: התעשייה מתרחבת, מרכזי נתונים צורכים יותר אנרגיה, התחבורה מתחשמלת, והרשויות המקומיות והחברות הגדולות מחפשות פתרונות שיספקו להן גם יציבות תפעולית וגם ודאות כלכלית. מצד שני, ישראל מתמודדת עם חסמים אמיתיים: מחסור בקרקע זמינה, עומס על רשת ההולכה, הליכי תכנון ורישוי מורכבים, ותחרות גוברת על כל דונם פנוי.
לכן, האתגר הבא של האנרגיה המתחדשת בישראל אינו רק להקים עוד מתקנים סולאריים. האתגר הוא לדעת איפה מקימים אותם, איך משלבים אותם נכון במרחב הקיים, ואיך הופכים את המעבר לאנרגיה נקייה להזדמנות כלכלית עבור בעלי נכסים, חקלאים, מפעלים, רשויות ותעשייה.
במדינה קטנה וצפופה כמו ישראל, פתרונות דו-שימוש אינם פתרון נישתי – הם העתיד. אי אפשר להמשיך לחשוב רק במונחים של שטחים חדשים. צריך לדעת להפיק יותר מהשטחים שכבר קיימים: גדרות, מאגרי מים, חממות, בריכות דגים, שטחים חקלאיים, אזורי תעשייה ומתחמים מסחריים. במקום לבחור בין שימוש קיים לבין ייצור אנרגיה, נכון לייצר מודלים שמשלבים בין השניים.
שוק האנרגיה המתחדשת בישראל צפוי להמשיך לצמוח בשנים הקרובות, אבל שיעור הצמיחה שלו לא ייקבע רק לפי הביקוש לחשמל או לפי היעדים הממשלתיים, אלא לפי היכולת של השחקנים בענף להתמודד עם החסמים שמאטים אותו. המחסור בקרקע הוא כבר היום אחד האתגרים המרכזיים, והפתרונות האגרו-וולטאיים, על אף הפוטנציאל הגדול שלהם, הם פתרונות מורכבים שדורשים שילוב בין הנדסה, חקלאות, תכנון, רגולציה וסטטוטוריקה. לכן, מי שיצמח בשוק הזה הוא לא בהכרח מי שיקים את המתקנים הגדולים ביותר, אלא מי שיידע לחשוב אחרת: לזהות נכסים לא מנוצלים, לפתח מודלים של דו-שימוש, ולהתמודד באופן יצירתי ומעשי עם חסמי הקרקע, הרישוי והתכנון.
גם בהיבט של בעלי הנכסים שוק האנרגיה המתחדשת עובר שלב: מאנרגיה כפרויקט תשתיתי בלבד, לאנרגיה כמנוע כלכלי לנכס. בעל מפעל, רשות מקומית, מושב, קיבוץ או חברת נדל״ן כבר לא צריכים להסתכל על הנכס שלהם רק כשטח בנוי או כקרקע פעילה. הם יכולים לראות בו תשתית שמייצרת תזרים נוסף, חוסכת בעלויות, מחזקת עצמאות אנרגטית ומייצרת יציבות גם בתקופות של אי-ודאות.
דו-שימוש נכון מייצר רווח כפול. הוא מאפשר לבעל הנכס להמשיך בפעילות הקיימת כמו חקלאות, תעשייה, מסחר או שירותים ציבוריים, ובמקביל להפיק ממנה ערך אנרגטי וכלכלי נוסף. כאשר מוסיפים לכך אגירת אנרגיה וניהול חכם של צריכת החשמל, הפוטנציאל גדל עוד יותר: החשמל לא רק מיוצר, אלא מנוהל בצורה יעילה יותר, מותאם לשעות הביקוש, ומחזק את היכולת של הארגון להתמודד עם תנודתיות במחירים ובצריכה.
אחד הביטויים המובהקים לכך הוא שילוב בין חקלאות לאנרגיה. בפרויקטים של חקלאות מים, למשל, פאנלים סולאריים יכולים להיות מותקנים מעל בריכות דגים ולשמש לא רק לייצור חשמל, אלא גם לשיפור תנאי הגידול. ההצללה מפחיתה אידוי, מסייעת בייצוב טמפרטורת המים ותורמת לשמירה על תנאים מיטביים לגידול. כך, אותה קרקע מייצרת גם מזון, גם אנרגיה וגם הכנסה נוספת לחקלאי. זהו מודל קלאסי שבו אנרגיה אינה באה על חשבון החקלאות אלא מחזקת אותה.
אותו עיקרון רלוונטי גם למפעלים ולתעשייה. לצד גגות המשמשות תשתית לאנרגיה סולרית כבר שנים רבות, קיימים פתרונות נוספים וחדשניים כמו גדר היקפית של מפעל או שטח לא מנוצל שיכולים להפוך ממבנה פסיבי למקור הכנסה. עבור חברות תעשייתיות, זה אינו רק מהלך סביבתי; זה כלי ניהולי ופיננסי. בתקופה שבה עלויות האנרגיה משפיעות ישירות על שורת הרווח, היכולת לייצר, לאגור ולנהל אנרגיה בתוך המתחם היא יתרון תחרותי.
כדי שזה יקרה בקנה מידה רחב, נדרשת חשיבה אחרת גם מצד השוק וגם מצד הרגולציה. פרויקטים של דו-שימוש דורשים הבנה הנדסית, תכנונית, רגולטורית ופיננסית. הם לא יכולים להישאר בגדר רעיון יפה על הנייר. הם צריכים להיות מתורגמים למודלים ישימים, עם לוחות זמנים, רישוי, מימון, הקמה ותפעול. כאן נמצא ההבדל בין חזון לבין ביצוע.
היעדים הלאומיים למעבר לאנרגיה מתחדשת לא יושגו באמצעות עוד שטחים פתוחים. הם יושגו באמצעות ניצול חכם יותר של המרחב הקיים, הסרת חסמים, שילוב אגירה, וחיבור בין אינטרס סביבתי לאינטרס כלכלי ברור. העתיד של האנרגיה המתחדשת בישראל לא נמצא בשדות הסולאריים הגדולים. הוא נמצא גם בגג של המפעל, בגדר של היישוב, בבריכת הדגים בערבה או במאגר המים, ובכל נכס שעד היום לא מיצה את הפוטנציאל האנרגטי שלו.
השאלה כבר אינה האם אנרגיה מתחדשת היא כיוון נכון. השאלה היא איפה עוד לא ניצלנו את מה שכבר יש לנו.
קטיה שור היא מנכ״לית K-Power
