כנס הצמיחה
מנכ"ל דפוס בארי: "החיטה לא תצמיח את עצמה – זה התפקיד שלנו מכאן ואילך"
בן סוכמן, שאיבד את אמו בטבח בבארי, קיבל החלטה להחזיר את הקיבוץ לחיים: "מצאתי את עצמי עם משימה – לשנות את הגורל של הקהילה שלנו ולספר סיפור של תקומה". את הדברים אמר בכנס הצמיחה של כלכליסט בשיתוף בנק מזרחי טפחות
כמה ימים לאחר הטבח בדרום ובקיבוץ בארי קיבל בן סוכמן, מנכ"ל דפוס בארי, החלטה לפתוח מחדש את דפוס בארי ולהחזיר את חברי הקיבוץ לעבוד בו. סוכמן, בן הקיבוץ, תיאר בהרצאה בכנס הצמיחה של כלכליסט בשיתוף בנק מזרחי טפחות, את ההחלטה יוצאת הדופן ומה הוביל אותו לקבל אותה.
"דפוס בארי שהוקם בקיבוץ בארי הפך עם השנים למפעל הייטק לכל דבר. זו חברה של למעלה מ-400 עובדים שמגלגלת מאות מיליוני שקלים בשנה. 150 עובדים בה הם חברי הקיבוץ, עם תרבות ארגונית שהמתודולוגיה שלה היא 'לא מפסיקים משמרת'. גם שיש טילים לא מפסיקים את הדפוס. קיבוץ בארי הוא שיתופי - בבוקר רוקדים הורה בערב חילופי זוגות. חדר האוכל מלא מפה לפה. ההחלטה שלי לחזור לגור בקיבוץ בארי כללה דיל שיש לנו עם המדינה - אתם תחיו במקום היפה והירוק הזה, המדינה תממן לכם טיפולים פסיכולוגים ויעופו לכם טילים מעל הראש באופן קבוע. וב-7 באוקטובר הגיהנום הגיע. המחבלים הגיעו אלינו מצוידים במפות עם נשקים ומפת הקרב בבארי בשעות הצהריים היתה שהקיבוץ כבוש על ידי 350 מחבלים ומולם חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ ו- 16 לוחמים של יחידת שלדג שמחליטה לצאת מהקיבוץ לאחר שאחד מחבריה נהרג.
"אני והמשפחה בממ"ד ובקבוצות הווטסאפ החלה סדרת הודעות על חברי קיבוץ שנהרגו ואחרים שנחטפו לעזה. גל אחותי קוראת דחוף לעזרה, מספרת שמחבלים מנסים להכנס לקיבוץ ולמרבה המזל היא שורדת. במקביל אני ואחותי מתכתבים בינינו וגל שואלת אותי מה עם אמא תמי. בשעה 10.30 אמא שלי מתקשרת ואומרת שיש לה מחבלים בבית והיא בממ"ד. והיא מספרת לי שהיא הרגע עשתה שיש חדש במטבח ושיש לה כלים של טאפרוור שנשרפים שם עכשיו. בשעה 12.30 היא אומרת שהיא התעייפה וצריכה לשבת. היא מתיישבת ואז נכנס לה מחבל לממ"ד. היא קמה ומדברת איתו ובזמן השיחה הוא מבקש ממנה את התכשיטים שלה. טבעת אחת לא יורדת לה מהאצבע ואחרי כמה דקות הם יוצאים מהבית והשיחה מתנתקת. ביום חמישי מעדכן אותנו קצין העיר שהיא נחטפה ואחרי יומיים מעדכנים אותנו שהיא נרצחה. קברנו אותה בקבר אחים ובסוף הלוויה אחותי אומרת שאולי הצבא התבלבל ואולי אמא חיה וכעבור כמה ימים קיבלנו את הטבעת שלא ירדה לה מהאצבע וזה היה מבחינתנו סוף פסוק.
"ב-8.10 מצאנו את עצמנו בלילה בים המלח, במקום הכי נמוך בעולם, חבורה של 800 ניצולים מפויחים בלי אוכל לתינוקות. בבוקר של אותו יום פסיכולוגים בחרו להצטרף לקהילה למשך חצי שנה. במקביל אני מוצא עצמי מקבל החלטה. יש לי משימה ותפקיד. התמזל מזלי ויש לי יכולת לקחת את הקהילה השבורה שאיבדה את כל חייה ויש לי משימה לנסות לשנות את הגורל הזה. לצד אותן ישיבות בהן מספרים על המתים מקבלים החלטה ביום ראשון בבוקר לפתוח את דפוס בארי. הלכתי לפוליטיקאים ושכנעתי אותם שיעזרו לנו לספר סיפור אחר של בארי, סיפור של תקומה. והם אכלו את השיט הזה. וב- 15 באוקטובר נכנסנו לאוטובוסים ופתחנו את דפוס בארי. הגיע נשיא המדינה באותו יום והכריז על פתיחת דפוס בארי.
"הייתה לנו משימה לשכנע את הקהילה שלנו שלא הכל אבוד. ככל שעברו הימים הגיעו יותר עובדים. כל מי שעלה על האוטובוס חזר למחרת ושהיינו 60 אנשים כבר אי אפשר היה לבוא עם שקיות אוכל מארומה ופתחנו את חדר האוכל של הקיבוץ. ואז צריך לפתוח את מערכת החינוך בים המלח ופתאום בלי שנתכנן, קיבוץ בארי חזר לחיים. ואז החלטנו שנחזור ונהיה אדונים לעצמנו ולא ניתן למדינה לדאוג לנו וזו היא ההחלטה שעזרה לנו לנצח את המצב הזה.
"היו לנו 17 לוויות והיינו צריכים לבחור לאיזו אנחנו הולכים. מאז אנחנו עסוקים בלבנות ולשקם. עברנו לקיבוץ חצרים באופן זמני, עשינו לוויות שניות בחודשים האחרונים והתמזל מזלי לקבור את אמא שלי פעם נוספת. בבארי נרצחו 102 איש ו-25 כוחות ביטחון, ועדיין מחכים ל-16 חטופים בעזה ומייחלים לחזרתם".
אבל לאן כל זה הולך?
"בבארי נבנית שכונה חדשה וההחלטה לחזור לבארי היא לא החלטה בורגנית שקיבלנו שהיינו בני 20 אלא החליטה מתוך הבנה שיש לנו תפקיד במסע שלנו. חשבנו שהמסע הלאומי הגיע לסופו וקיבלנו זעזוע. הבנו שאנחנו לא שוויץ אלא קוסובו, וההבנה שיש לנו יכולת להשפיע על משהו שהוא לא רק אנחנו, ממלאת אותי ואני חושב שלכולנו יש תפקיד בהנעת הכלכלה והמדינה הזאת. אל תישברו. החיטה לא תצמיח את עצמה. זה התפקיד שלנו מכאן ואילך", סיכם סוכמן.
