חדשנות בוואקום: למה הבינה המלאכותית מחייבת אותנו להתחבר לרשת העולמית?
במשך עשורים, הנכס הגדול ביותר של הטכנולוגיה הישראלית היה ׳מרכז חדשנות׳. הוקמו מרכזי חדשנות בבתי חולים, מרכזי פיתוח בערים הגדולות וחממות טכנולוגיות שהיו אמורות להצמיח את הבשורה הבאה. התגאנו ביכולת של המוח הישראלי לפעול בתוך המעבדה המקומית, מתוך הנחה שאם המוצר יהיה מספיק טוב, העולם כבר ימצא את הדרך אליו. אלא שבתחילת שנת 2026, בעידן שבו הבינה המלאכותית היא כבר לא הבטחה אלא תשתית קיומית, היתרון היחסי שלנו בסכנת שחיקה. הוא מנציח תפיסה של איים מבודדים בעולם שזקוק נואשות לחיבורים.
לדוגמה, בעולם החדשנות הרפואית, אין יותר משמעות לחדשנות שמתרחשת בוואקום. הבינה המלאכותית זקוקה לכמויות אדירות של נתונים, לכוח מחשוב יוצא דופן ולגיוון אנושי וגנטי ששום מוסד יחיד – גדול ומתקדם ככל שיהיה – לא יכול לספק לבדו. מרכז חדשנות שאינו מחובר באופן אורגני למרכזים דומים ברחבי העולם, גוזר על עצמו ועל היזמים שפועלים בו תקרת זכוכית נמוכה מאוד. כדי שאלגוריתם יוכל באמת לאבחן מחלה נדירה או לחזות הידרדרות של חולה בטיפול נמרץ, הוא חייב "להתאמן" על נתונים שמגיעים ממערכות בריאות שונות, גנטיקה מגוונת וסגנונות חיים משתנים. בלי הנתונים האלו, המודלים הישראליים יישארו מוגבלים ומקומיים.
השינוי הנדרש מאיתנו כעת הוא מעבר מתפיסה של מרכזים לתפיסה של רשתות. הכוח האמיתי כבר לא נמדד רק במספר הסטארט-אפים שרשומים בטאבו המקומי, אלא ביכולת של אותם מוסדות לייצר שפה משותפת עם מרכזים מקבילים בארצות הברית, באירופה ובמזרח הרחוק. עלינו לבנות רשת עולמית שחולקת לא רק רעיונות, אלא משאבי עיבוד, יכולות יישום וידע שנצבר בזמן אמת. רשת כזו היא גם תעודת הביטוח של הריבונות הטכנולוגית שלנו; ככל שישראל תהיה צומת קריטי ברשת נתונים גלובלית, כך מעמדה האסטרטגי יישמר מול ענקיות הטכנולוגיה והמעצמות.
וכאן נכנסת לתמונה האחריות הקריטית של מדינת ישראל. במשך זמן רב, המדינה הסתפקה בתפקיד של "מתדלקת" – היא נתנה מענקים ליזמים בודדים וקיוותה לטוב. אך בעידן הנוכחי, תפקיד המדינה הוא להיות "מאיצת הרשתות". לא מספיק להשקיע בחברה כזו או אחרת; המדינה חייבת להשקיע לעודד מרכזי חדשנות ולבנות ולהתחבר לרשתות עולמיות - להניח את ה"צנרת" הדיגיטלית, המשפטית והאסטרטגית שתחבר את ישראל למרכזים עולמיים.
האחריות הממשלתית צריכה להתבטא ביצירת רגולציה מתקדמת שתאפשר שיתוף נתונים מאובטח עם מוסדות מובילים בעולם תוך שמירה קפדנית על פרטיות, בהשקעה במחשוב-על לאומי שיעמוד לרשות החוקרים והיזמים, ובקידום הסכמים בינלאומיים שהופכים אותנו לחלק בלתי נפרד מאקו-סיסטם גלובלי. אם המדינה לא תשכיל לייצר את המסדרונות האלו, היזם הישראלי ימצא את עצמו מבודד, עם מוצר מצוין שאין לו לאן לגדול. לכן, נדרשת אסטרטגיה לאומית שרואה בקישוריות הבינלאומית יעד ביטחוני וכלכלי ראשון במעלה.
מדובר בתשתית חיונית לצמיחה שמשפיעה ישירות על איכות החיים של כל אחד מאיתנו. בעבר, המטרה של סטארט-אפ הייתה למצוא שותף מקומי לניסוי ראשוני. היום, המטרה חייבת להיות השתלבות מיידית במערכת הפעלה גלובלית. פיתוח רפואי שיוצא מישראל חייב להיות מותאם מהיום הראשון להטמעה בבתי חולים בסינגפור או בשיקגו. בלי הקישוריות הזו, אנחנו מייצרים פתרונות מבריקים שנותרים על המדף כי הם לא מצליחים "לדבר" עם המערכות שמחוץ לגבולות המדינה.
הריפוי המודרני לא יגיע מפעולה של גאון אחד בחדר סגור, אלא מהיכולת שלנו לחבר את הנקודות. ככל שנדע לייצר רצף מידע ותובנות בין מוסדות רפואיים שונים, כך נוכל להעניק למטופל טיפול שמבוסס על ניסיון עולמי ולא רק מקומי. בסופו של יום, הרשת הזו היא לא רק קווי דאטה; היא הסיכוי של החולה בפריפריה הישראלית לקבל את התובנה הרפואית המדויקת ביותר שקיימת כרגע על הגלובוס. מדינת ישראל חייבת להחליט אם היא מעדיפה להמשיך לחגוג "איים" של מצוינות, או להשקיע בבניית הרשת שתהפוך אותנו לצומת המרכזי שדרכו עוברת הרפואה של העתיד. המעבר ממצב של "סטארט-אפ ניישן" למצב של "רשת גלובלית" הוא לא רק מהלך טכנולוגי - הוא צו השעה הלאומי שלנו.
אבנר הלפרין הוא מנכ״ל שיבא אימפקט וסגן מנהל זרוע ורשת החדשנות העולמית ARC במרכז הרפואי שיבא
