הסטארטאפים המבטיחים
זה יכול להיות הסיפור של כולנו
בדצמבר נמכרה חברת הסייבר ארמיס ל־ServiceNow תמורת 7.75 מיליארד דולר. בטור מיוחד מסבירים מייסדיה מדוע ההצלחה של יבגני מרחובות ושל נדיר מקריית אתא צריכה להיות ההצלחה של עוד אלפי יזמים
מייסדי ארמיס שנמכרה לפני כחצי שנה ל-ServiceNow תמורת 7.75 מיליארד דולר מסבירים מדוע הסיפור של יבגני מרחובות ושל נדיר מקריית אתא, צריך להיות הסיפור של עוד אלפי יזמים ישראלים.
בדצמבר האחרון חתמנו על עסקה למכירת ארמיס ל־ServiceNow תמורת 7.75 מיליארד דולר, באחת העסקאות הגדולות ביותר בתולדות ההיי־טק הישראלי. זה היה רגע מרגש עבורנו, עבור המשפחות שלנו, עבור כל כך הרבה עובדים שהיו שם לאורך הדרך (וחלקם מתחילתה), אבל עד מהרה הבנו שזה לא רק רגע אישי. זה רגע שמספר סיפור רחב וגדול יותר, לא רק של חברה אחת, אלא של תקופה, של תעשייה, ושל מדינה שלמה.
אנחנו מגיעים מרקעים שונים, אבל עם נקודת פתיחה די דומה לזו שרבים מהישראלים מכירים.
אני, יבגני, נולדתי בדנייפרופטרובסק שבברית המועצות לשעבר (היום אוקראינה). בגיל ארבע עליתי לישראל עם אמא, סבא וסבתא. כמו רבים מיוצאי ברית המועצות, גם הסיפור שלנו יכול להישמע כמעט כמו קלישאה, אבל הוא לא. הוא פשוט הסיפור של מאות אלפי משפחות.
גדלתי ברחובות. אמא שלי, שהיתה כלכלנית, עבדה בעבודות פיזיות, כולל קטיף הדרים, ובכמה משרות במקביל, רק כדי לפרנס ולתת לי הזדמנות וחינוך. סבא שלי, מהנדס גז בברית המועצות, עבד כמתדלק. אני עבדתי במפעל לוגיסטי כדי לקנות את הרכב הראשון שלי.
אני, נדיר, גדלתי בקריית אתא. הבית שבו גדלנו לא היה חסר אהבה או תמיכה, אבל כן ידענו מגיל צעיר מה זה קושי. אמא שלי עברה תאונת דרכים קשה לפני שנולדתי ונאבקה לאורך שנים להשתקם, אך התמודדה כל חייה עם עיוורון, אפילפסיה והרבה תופעות לוואי.
לא רעבנו מעולם ללחם, אבל גם לא גדלנו בשפע. למדנו מוקדם מה המשמעות של אחריות, של התמדה, ושל "לא לוותר אף פעם". למדתי שצריך לעבוד קשה בשביל כל דבר בחיים. עזרתי לפרנס את המשפחה כשהיה צורך, ולימדתי את עצמי תיכנות דרך ספרים וקורסי ערב אחרי בית הספר.
נפגשנו בצבא, ביחידות 81 ו־8200. עבדנו יחד על פרויקטים שזכו בפרס ביטחון ישראל, הרבה לפני שחשבנו על סטארט־אפ. בהמשך נפגשנו שוב בטכניון, ושם כבר ידענו שנקים חברה ביחד. זה לקח כמה שנים, ועבר דרך תפקידים באדאלום ובגוגל, אבל בסוף זה קרה. לפני קצת יותר מעשור הקמנו את ארמיס.
זה לא סיפור יוצא דופן, אלא בדיוק להיפך: סיפור ישראלי. העובדה שסיפור כזה יכול להוביל להקמת חברה גלובלית בשווי של מיליארדי דולרים היא אולי הדבר הכי חשוב להזכיר, דווקא ביום העצמאות ה־78 של מדינת ישראל.
יש רעיון אחד שאנחנו חוזרים אליו שוב ושוב, שהוא גם המוטו של יחידה 81: "להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי". במובנים רבים זה גם המוטו שמלווה את מרבית המשרתים ביחידות הטכנולוגיות, ובכלל של ההייטק הישראלי, ואולי של מדינת ישראל כולה. אנחנו, בישראל, לא מצטיינים בטכנולוגיה כי זו בחירה נוחה — אנחנו עושים את זה כי אין לנו ברירה אחרת. אנחנו צריכים לבנות, לפתח, לשכלל, לחדש ולהוביל, כי זה חלק מהיכולת וההכרח שלנו כעם להתקיים ולשגשג. ואם השנים האחרונות יכולות ללמד אותנו שיעור אחד, אז זה השיעור: ישראלים יודעים לייצר מציאות, גם כשהתנאים רחוקים מלהיות אידיאליים.
לא מועדון סגור
ההייטק הישראלי מתואר לא פעם כ"מועדון סגור", כזה ששייך לקבוצה מצומצמת של אנשים עם נקודת פתיחה עדיפה. אבל המציאות, כמו תמיד, מורכבת יותר. ההייטק הוא אחד המנועים הבודדים בישראל שבאמת מאפשרים מוביליות חברתית. הוא רחוק מלהיות מושלם, ויש עוד דרך ארוכה (גם מצד המדינה, גם מצד ארגוני החברה האזרחית, וגם מצד התעשייה עצמה), אבל הוא כן מציע מסלול ברור: מי שמוכן לעבוד קשה, ללמוד, לקחת סיכונים, יכול להתקדם, ויכול גם להצליח בענק.
אחד המפתחות המרכזיים לכך הוא השירות ביחידות הטכנולוגיות של צה"ל. בגיל שבו ברוב העולם צעירים עדיין מחפשים את עצמם, בין התיכון לאקדמיה, בישראל אתה מקבל לידיך אחריות אמיתית: על מערכות קריטיות, לפעמים על משימות שאין בהן מקום לטעויות, ולא כסיסמה. זו לא רק הכשרה טכנולוגית, אלא חוויה שמלמדת לעבוד בצוות, לקבל החלטות תחת לחץ, ולהבין שלפעמים אין "מישהו אחר", אלא רק אתה שצריך לפתור את הבעיה.
ההייטק הישראלי לא פועל בוואקום. הוא מושפע מהמציאות, וגם מגיב אליה. דווקא בתקופות של חוסר ודאות, נוצרה בתעשייה תחושת אחריות עמוקה יותר: להמשיך לבנות, להמשיך ליצור, ולהניע את הכלכלה קדימה. כשעובדים יצאו למילואים, היו אחרים שחיפו עליהם. כשנאלצנו לעבוד מהמקלטים לפרקים, המשכנו לעבוד ולרוץ. זה לא ניתוק, אלא הבנה עד כמה הענף קריטי לישראל.
אקזיט הוא הבעת אמון
יש מי שמסתכלים על גל הרכישות הגדול של חברות ישראליות ושואלים האם זו בכלל החמצה? האם היזמים הישראלים מוכרים מוקדם מדי? אלא שמה שמכונה "אקזיט" הוא לא סוף הסיפור. במקרים רבים, הוא דווקא התחלה של שלב חדש. אנחנו חווינו את זה בעצמנו בעבר, וכעת בפעם השנייה. עסקאות כאלו פעמים רבות לא עוצרות חברה, אלא משנות אותה, לפעמים מאיצות אותה, ולפעמים פותחות בפניה הזדמנויות שלא היו קיימות קודם. זה לא תמיד פשוט ולא תמיד ליניארי, אבל זה רחוק מאוד מלהיות סוף הדרך.
כשענקיות גלובליות גדולות רוכשות חברות ישראליות, הן לא רק קונות טכנולוגיה, אלא משקיעות כאן בארץ. הן מקימות מרכזי פיתוח, מגייסות עובדים ובונות פעילות ארוכת טווח. כל חברה בינלאומית שבוחרת להרחיב את פעילותה בישראל למעשה מביע אמון — לא רק בטכנולוגיה (שתמיד ידעו שיש כאן), אלא בטאלנט הישראלי. הידע שנצבר לא נעלם, הוא מתפזר. עובדים ומנהלים מעולים שצברו ניסיון בבניית חברות, במכירות גלובליות ובהקמת שדרות ניהול, הופכים ליזמים של הדור הבא. מתוך כל חברה שנמכרת, צומחות בהמשך עוד חברות. כך נבנה אקוסיסטם. אם פעם ציונות היתה ייבוש ביצות והקמת קיבוצים ומושבים, היום ציונות היא גם בניית חברות. זה לא מחליף את העשייה של הסבים וההורים שלנו — אלא ממשיך אותה בכלים אחרים.
הסיפור של ארמיס הוא רק דף אחד בתוך סיפור גדול בהרבה. כן, זה הסיפור של יבגני מרחובות ושל נדיר מקריית אתא, אבל זה גם יכול להיות הסיפור של עוד אלפי יזמים, מנהלים, מנהלות ועובדים מכל חלקי החברה הישראלית. הסיפור הזה לא מתחיל בנו, ובטח שלא נגמר בנו. הוא מתחיל מחדש בכל ילד ובכל ילדה שגדלים ומתחנכים היום בישראל, בפריפריה או במרכז, מכל מגזר, ומבינים שהדרך פתוחה בפניהם.
