סגור
באנר דסקטופ כלכליסט טק

הקברניט
מפנטזיה לסיוט: טייסי הקרב בני ה-14 של גרמניה הנאצית

מה שהחל בתור תוכנית להכשרת עשרות אלפי ילדים משולהבים לקראת קורס טיס צבאי, הפך לפרויקט שטני: מטוסי קרב זעירים, אותם יפעילו טייסים בני נוער שיישלחו למשימות התאבדות. כך צמחה פליגר היטלריוגנד, סמל נצחי לטירוף ואכזריות


הקברניט - טייסים ילדים
( ניצן סדן)


שלום, כאן הקברניט; הרבה אנשים חלמו להיות טייסי קרב ממש מאז היו ילדים. היום נדבר על ילדים שכמעט הפכו לטייסי קרב בגיל 14, אחרי שהתאמנו בטיסה מגיל 12. אך היה זה יותר סיוט מחלום: הילדים היו חניכי הנוער ההיטלראי, המטוסים היו מטוסי התאבדות והטיסה היתה גזר דין מוות.

היום אספר לכם איך צמחה תוכנית פליגר היטלריוגנד, אותה השיקה גרמניה הנאצית במקור כדי להכשיר טייסים מילדות - אך בפועל, הפכה עוד עדות לטירופו המוחלט של הרייך השלישי, ואובדן צלם האנוש בגרמניה של שנות הארבעים.
19 צפייה בגלריה
הקברניט טייסים ילדים 2
הקברניט טייסים ילדים 2
טייס בן 12 באימון דאייה
(צילום: Bundesarchiv)

סיפורנו מתחיל בסוף מלחמת העולם הראשונה, בה הפסידה גרמניה ונאסר עליה להקים חיל אוויר או ללמד אנשים לטוס. היה היגיון בקביעה הזאת: בימי המלחמה ההיא קמו המון בתי ספר לטיסה בכל העולם, מתוך הבנה שמטוסים הם הדבר הלוהט הבא שכל מדינה תצטרך כדי לנצח במלחמות. בלי בתי ספר לטיסה, חשבו מעצמות אירופה, גרמניה לעולם לא תוכל לאיים עלינו; אז חשבו.
הגרמנים, לא נעים להודות, היו חכמים יותר: הסכמי הכניעה לא אמרו שום דבר על לימוד דאייה - וכל בתי הספר שנפתחו בדויטשלנד בימי המלחמה החלו ללמד אנשים להפעיל דאונים. ההתלהבות הציבורית היתה גדולה מאוד ונוצרה בגרמניה תרבות של מועדוני דאייה, תחרויות דאייה, וזיקה עממית נרחבת לטיסה באופן כללי - בערך כמו שברזיל אוהבת כדורגל, שווייץ אוהבת שוקולד, וצרפת אוהבת למתוח ביקורת על תחביבים של אומות אחרות.
19 צפייה בגלריה
הקברניט טייסים ילדים 3
הקברניט טייסים ילדים 3
דאון גרמני ממריא ב-1923. הדאונים שוגרו בעיקר עם כבלים נגררים ומעוטי קפיץ; לא היו הרבה מטוסי גרירה זמינים
(צילום: Wikimedia )

לא היתה מגבלת גיל אמיתית ללימודים, ובני נוער רבים טסו, הטיסו ואפילו לימדו טיסה בדאונים. זה עבד: עם התעצמות הנאצים, קמה אגודה ייעודית לקידום לימודי טיסה, NSFK (קורפוס התעופה הנציונל-סוציאליסטי) בינואר 1932; בהמשך קם במחשכים הלופטוואפה - חיל האוויר המקומי - שצמח במהירות.
פעילויות הטיסה לילדים החלו הרבה לפני שהצטרפו לתנועת הנוער ההיטלראית; בגלל שלתעופה היה כזה חלק מורגש בחברה הגרמנית, בכל תנועת נוער וחוג בנו ילדים מטוסי צעצוע מעץ ובד, עם מדחף שמופעל בגומיה. אגודת התעופה הנאצית ארגנה תחרויות דגמים, והחל מ-1934, גם תחרויות דאייה של ממש לילדים מגיל 14. היו תחרויות גם לגילים צעירים יותר, אך לא אירועי אגודה רשמיים.
19 צפייה בגלריה
הקברניט טייסים ילדים 4
הקברניט טייסים ילדים 4
ילדים גרמנים בונים דאונים במסגרת חוג
(צילום: Bundesarchiv Bild )

לאחר שנחשף רשמית חיל האוויר הגרמני, הוזמנו ילדים לבקר בבסיסים ומפעלי מטוסים, לפגוש טייסים, לטוס בכלים צבאיים וההתלהבות שברה שיאים: למשל, בתחרות השנתית של NSFK ב-1936 התמודדו יותר מ-1,500 ילדים מכל רחבי המדינה.
לא מן הנמנע שפופולריות התעופה השפיעה לטובה על ביצועי התלמידים בבתי הספר; כל ילד שביקר בבסיס ובהה במסרשמיטים, היינקלים ופוקה-וולפים כשאהבת אמת בעיניו, שמע מהטייסים שרק מי שמצטיין במתמטיקה ופיזיקה, נחוש וממושמע דיו יוכל להגשים את חלומו.
19 צפייה בגלריה
הקברניט טייסים ילדים 5
הקברניט טייסים ילדים 5
מדריך וחניכים בנוער ההיטלראי
(צילום: Bundesarchiv)

בשלב זה כבר נולדה צמחה תוכנית מסודרת: ב-1937 הוקמה פליגר היטלריוגנד, מסגרת נפרדת בתוך תנועת הנוער ההיטלראי. כל בן 12 ומעלה בעל ראייה טובה היה יכול להתקבל ולהתחיל ללמוד את יסודות התעופה.
השיעורים כללו הרבה תיאוריה - העמקה ביסודות הטיסה, הניווט האווירי ועוד. לאחר שלמדו לעצב דגמי דאוני צעצוע בעצמם כדי להשתפשף באווירודינמיקה, החלו הילדים לטוס בדאונים גדולים.
19 צפייה בגלריה
הקברניט טייסים ילדים 1
הקברניט טייסים ילדים 1
ילד גרמני בתוך דאון, לצידו מדריך נוער
(צילום: Bundesarchiv Bild )

מסלול ההכשרה כלל שלוש רמות של רישיון דאייה, שמוינו לפי הסמכות לטיסה במזג אוויר בעייתי, במגבלות ראות, בצוות של כמה דאונים וכן הלאה. עד 1944 נכנסו לתוכנית פליגר היטלריוגנד כשמונים אלף ילדים, ומי שסיים אותה בהצלחה התקבל באושר לקורס טיס בחיל האוויר.
לא מעט מהטייסים המוצלחים של גרמניה היו בוגרי התוכנית הזו. הנאצים היו מאוד מרוצים: היה להם חיל אוויר עצום, טייסים מלאי מוטיבציה ומקצוענים שהיכו ביריביהם בפולין, צרפת ורוסיה, ומדינה אחר מדינה נפלה לרגליהם.
19 צפייה בגלריה
קריקטורה מ-1941 שהתפרסמה בבריטניה
קריקטורה מ-1941 שהתפרסמה בבריטניה
קריקטורה מ-1941 שהתפרסמה בבריטניה ושיקפה היטב את רוח הזמנים
(צילום: (1940 leslie lliligworth (punch )

ב-1942 נכנסה ארה"ב למלחמה, ואלפי מפציצים כבדים מדגם מדגם B17 ו-B24 החשיכו את שמי היבשת הכבושה, בדרכם להשמיד מפעלי נשק ותשתיות אסטרטגיות אחרות; האמריקאים העריכו שריבוי צריחי המקלעים שיש על כל מפציץ יספיק כדי להדוף את התוקפים.
אך טייסי גרמניה לא התרגשו וגשם של חתיכות-מפציץ בוערות ירד על אדמת אירופה. צוותי המסרשמיט והפוקה-וולף של הלופטוואפה פשוט קצרו אותם במאות. זאת, הודות לירי מדויק בתותחים מחוץ לטווח מקלעי ההגנה של המפציצים.
19 צפייה בגלריה
מפציצי B17
מפציצי B17
מפציצי B17 בדרכם למטרה. כמה ישרדו את המשימה?
(צילום: nationalinterest )

בנוסף, באותם ימים לא היו לבעלות הברית מטוסי קרב אפקטיביים שיוכלו ללוות את המפציצים כל הדרך מהבסיסים בבריטניה לעומק שטח האויב.
הגרמנים פשוט חיכו שמטוסי הליווי קצרי הטווח יגיעו לקצה היכולת וישברו הביתה – ואז התנפלו על המפציצים בדרך למטרות וכרסמו בהם כפיראנות. אלו ששרדו את המתקפה ואת אש הנ"מ הצפופה, פגשו את הגרמנים שוב בדרך חזרה.
19 צפייה בגלריה
מפציץ B17
מפציץ B17
מפציצים מיורטים בידי מטוסי קרב גרמנים
(צילום: USAF)

כך זה נמשך עד לתחילת 1944, כשהפציע בשמי היבשת הכבושה חידוש טכנולוגי שהביא איתו שינוי תפיסתי חשוב. ארה"ב החלה להצמיד למפציצים מטוסי קרב מדגם P51 מוסטנג, בעלי טווח ארוך ביותר, שהיו די חזקים ומהירים כדי להביס את מגיני גרמניה.
לאחר כמה מבצעים בהם הוכה הלופטוואפה בשטחו, הבינו בעלות הברית שהגיע הזמן לשיטה חדשה: במקום נתיבים שנועדו לעקוף אזורים בהם סיירו מסרשמיטים, הם הותקפו חזיתית ובכוונה - כדי לשחוק את חיל האוויר הגרמני, כך שיאבד יותר כלים ואנשים משביכולתו לבנות ולהכשיר. בתוך כך, נחלשה ההגנה האווירית והמפציצים החלו לטחון את מפעלי הנשק, תשתיות הדלק ובסיסי הנאצים בכל היבשת - ואף בסביבת ברלין עצמה.
19 צפייה בגלריה
מטוסי מוסטנג
מטוסי מוסטנג
מטוסי מוסטנג בקרב
(צילום: ww2today)

כאן השתנתה גם התמונה האסטרטגית: הנאצים איבדו את העליונות האווירית בשטחם, מה שאומר שכל עוד ארצות הברית יכולה לבנות מפציצים (והיא יכולה) ורוצה לשלוח אותם עם מטעני פצצות (והיא רוצה), זה רק עניין של זמן עד שגרמניה לא תוכל לייצר אפילו רוגטקה. אם לא ייעצרו המפציצים, ההפסד ממש מעבר לפינה.
לגרמנים היו כמה פיתוחים מאוד מתקדמים - בראשם מטוסי קרב סילוניים וטילים ראשונים נגד מטוסים - אך הם לא הגיעו לשטח מהר מספיק, ועתה, ייאלצו הנאצים לאלתר. כך הושקה ביולי 1944 תוכנית מיירט החירום הלאומית: מטוס זול ביותר שאפשר לבנות בקלות ובמהירות, בצורה שתושפע פחות מהפצצות האויב, וכל מטרתו חיסול מפציצים.
19 צפייה בגלריה
מפציץ B17
מפציץ B17
מפציץ אמריקאי מבצע מלאכתו. מי יעצור אותו?
(צילום: שאטרסטוק)

תעשיית התעופה הגרמנית הסתערה על שולחנות השרטוט והפיקה כמה אבות טיפוס מאוד יצירתיים: מטוסים זעירים שנגררים כדאונים מאחורי מטוסי קרב, ואז משחררים ומציתים מנוע רקטה בקרבת המפציצים, ומסתערים עליהם באש תותחים; מטוסים זעירים שמשתגרים אנכית כמו טילים (למשל, מטוס הנאטר הביזארי של אריך באכם); ומטוסונים רקטיים שנועדו לנגוח במפציצים ולפגוע בהם פיזית. את כולם אפשר לבנות מעץ, במפעלים מאולתרים, והם כה זולים ופשוטים שבמקום לתקן אחד שניזוק, פשוט יפתחו מחסן ויקחו חדש.
מי יטיס את מכונות המוות המאולתרות הללו? הילדים מחוג התעופה של הנוער ההיטלראי: אין זמן לקורס טיס מסודר - אחרי שיסיימו את החוג, יעברו הכשרה קצרצרה ייעודית להפעלת מטוסי החירום, ויאללה בהצלחה. עכשיו, כשחושבים על הפרטים ,כל זה נשמע מטורלל לגמרי; איך בדיוק ציפו הנאצים שילדים בני 14 יוכלו לעצור מאות מפציצים שטסים צמוד, כשעל כל אחד 12 מקלעים וסביבם מאות מטוסי קרב?
19 צפייה בגלריה
הקברניט טייסים ילדים 8
הקברניט טייסים ילדים 8
אחד מאבות הטיפוס בתוכנית מיירט החירום: מטוס רקטה זעיר
(צילום: brengun)

קודם כל, אף צבא שפוי לא הופך ילדים לחיילים אם יש לו אפשרות אחרת, ולו מהסיבה הברורה להדהים של אנושיות בסיסית. צבא שבכל זאת רוצה טייסי קרב ילדים, יצטרך לצלוח שלושה אתגרים גדולים מאוד. הראשון הוא שילדים הם ובכן, ילדים - וכדי להיות לוחם יש צורך באיתנות נפשית שאין להם. לצערי, אני יכול להעיד שברגע שסכנת מוות מיידית פורצת את הגבול התיאורטי ועומדת מולך במלוא הדרה, מתקפלים ולפעמים נשברים גם החזקים ביותר; ילדים פשוט יתפוררו.
האתגר השני הוא שילדים הם קטנים וחלשים פיזית, ולא יוכלו להתמודד עם הכוחות העצומים שפועלים על הגוף תוך כדי טיסה קרבית - כוחות שלא חוו בחוג הדאונים שלהם. קל לשכוח שטיסה קרבית היא בערך סיוט לכל החושים: כוחות ג'י מכבידים את הגוף פי כמה וצריך ללמוד לתפקד בצורה מדויקת על גבול אובדן הכרה, שהוא פשוט חלק מהעסק כשמתמרנים בחריפות.
19 צפייה בגלריה
מסרשמיט
מסרשמיט
טיסה קרבית? מתקפה על כל החושים. מסרשמיט גרמני באוויר

האתגר השלישי הוא העובדה שילדים קטנים פיזית, ומטוסי קרב נועדו למבוגרים בגודל מלא: אם שמים כריות על המושב כדי להגביה את הטייסצ'יק, הרגליים שלו לא יגיעו לדוושות הגה הכיוון, וידיו לא יגיעו לכל מתג בקוקפיט בלי להישען לעברו - משהו שלא תמיד אפשר לעשות כי חמישה ג'י.
אבל לנאצים לא היה צבא רגיל ולצערו של המין האנושי כולו, הם לא הצטיינו בתחום האנושיות, בסיסית או אחרת; אופציה של טייסים ילדים לא היתה מבחינתם "האם" אלא פשוט "כיצד".
19 צפייה בגלריה
הקברניט טייסים ילדים 13
הקברניט טייסים ילדים 13
אנושיות? מה פתאום. היטלר וילד מתנועת הנוער ההיטלראי
(צילום: גטי אימג'ס)
את האתגר הראשון פתרו באמצעות שטיפת מוח מעמיקה וממושכת; הדרכת הילדים כללה מראשיתה התנייה לפיה המוות חסר משמעות לעומת הגבורה בקרב, והפחד הוא רק התרגשות לקראת הניצחון. כל ילד תוכנת להיות כלי שרת להגנת הרייך השלישי, עם יכולת קבלת החלטות של כלב תקיפה. השיטה עבדה גם בהכשרת ילדים לפלוגות חי"ר.
את האתגר השני פתרו בצורה מאוד יצירתית: מטוסונים עם רמת אוטומציה גבוהה יחסית, כדי להוריד את עומס ההטסה. בצורה זו, יצטרכו הילדים לעשות פחות כאשר הם מסתערים על המפציצים, ויוכלו להתמקד בלכוון ולירות. למשל, תותחים שמכוונים כלפי מעלה, ויועדו לירות אוטומטית כאשר חולף מפציץ מעל למטוסון וטייס אוטומטי שיצמיד את המיירט לנתיב המפציצים.
19 צפייה בגלריה
מטוס הנאטר, כלי רקטי אוטומטי
מטוס הנאטר, כלי רקטי אוטומטי
מטוס הנאטר, כלי רקטי אוטומטי שפותח במסגרת התוכנית
(צילום: papercraftsquare)

אבל הפיתרון לאתגר השלישי הוא החלק האקזוטי בסיפור: הנאצים פשוט התאימו את המטוסים לילדים. הם היו סופר-פשוטים לתפעול, היה אפשר להאריך את הדוושות שלהם, כל הכפתורים הקריטיים היו בקרבת ההגאים, והכיסא ישב גבוה כדי שלא תהיה מגבלת ראות לנמוכים.
חלק מהיצרניות אפילו עיצבו מטוסונים שמטיסים בשכיבה על הבטן, כדי לפתור את בעיות הראות וסביבת הטייס - תוך הפיכת הכלי לצר יותר וקשה לפגיעה מן החזית.
19 צפייה בגלריה
מטוס שמופעל בשכיבה
מטוס שמופעל בשכיבה
מטוס שמופעל בשכיבה
(צילום: luft46)

כל העיצובים הללו נשארו על שולחן השרטוט, או החלו טיסות ניסוי בודדות - למעט אחד: תוכנית סלמנדר של חברת היינקל. הרעיון היה לבנות מטוס יירוט סילוני, שיהיה כל כך נוח לשליטה, שילדים יוכלו להטיסו אחרי הכשרה קצרה ביותר, של חודשים ספורים.
בדצמבר 1944 המריאה התוצאה: היינקל 162 פולקסייגר ("הצייד העממי") - מטוס קרב קל וקטן שהוא לא פחות מגאוני: כמעט כולו עשוי עץ, מה שמקל גם על ייצור וגם על תיקונים, וגם מעמיס פחות על מאגר האלומיניום הגרמני, שגם ככה אזל במהירות.
19 צפייה בגלריה
הקברניט טייסים ילדים 9
הקברניט טייסים ילדים 9
קטן וקטלני. היינקל 162
(צילום: Wikimedia)

ומדובר במטוס סילון לכל דבר: מהיר במאות קמ"ש מכל מוסטנג וספיטפייר, מטפס לגובה כמו טיל, ומידותיו הקטנות הקשו על פגיעה גם כשאחד נפל לך לכוונת. היה לו דלק רק לכ-30 דקות טיסה, מספיק בדיוק כדי להגיע לגובה בו משייטים מפציצים, לטוס ולמצוא אותם, להפיל כמה בתותחי 20 מ"מ שבגחונו ואז לשוב לבסיס.
הטיסות המבצעיות הראשונות בוצעו בידי טייסי לופטוואפה מנוסים, שנדרשו לבחון את אפקטיביות ההיינקל 162 בשטח. ואולם, כשנכנסו לקרבות עם מטוסי הליווי של המפציצים, גילו את מחיר הסילון: פשוט לא נשאר דלק לטיסה חזרה לבסיס, והפולקסייגר גלש הביתה כמו דאון. מטוסי קרב שנתקלו באחד בשלב הזה הפילו אותו בקלי קלות.
19 צפייה בגלריה
הקברניט טייסים ילדים 10
הקברניט טייסים ילדים 10
היינקל 162 בקרב
(צילום: revell)

בנוסף, גילו מה מחיר הייצור המאולתר: רבים ממטוסי ההיינקל שהועברו לבדיקה בשטח התפרקו באוויר בגלל מנוע שנשרף, הגאים שקפאו או גוף שפשוט התפרק.
הכל כתוצאה מבנייה חפוזה, ללא בקרת איכות, תוך מגוון מרשים של פשרות קטלניות. ה-162 ככל הנראה הפיל לפחות מטוס קרב בריטי אחד ומספר זעום של מפציצים, אך מגבלותיו הבהירו שאינו בשל עדיין לטייסים ילדים.
19 צפייה בגלריה
הקברניט טייסים ילדים 11
הקברניט טייסים ילדים 11
מטוס היינקל 162 מתפרק באוויר בטיסת ניסוי. כן, זה קרה גם בקרב
(צילום: ArkadiuszSiewierskiWoodhaven)

בעלות הברית, מטבע הדברים, לא ישבו וחיכו; רוסיה, ארה"ב ובריטניה שעטו בכל הכוח לעבר ברלין, מה שאילץ את יחידת הפולקסייגרים לדלג לעיתים קרובות בין בסיסים בצפון גרמניה כדי לחמוק מהשמדה על הקרקע.
הילדים של תוכנית פליגר לא זכו להטיס את מטוסי החירום שלהם, למרות ש-200 היינקלים נבנו וחיכו להם. לשמחת האנושות, גרמניה הנאצית נפלה בטרם הצטרפו ללחימה באוויר.
19 צפייה בגלריה
הקברניט טייסים ילדים 12
הקברניט טייסים ילדים 12
מפעל היינקלים תת קרקעי שנתפס בגרמניה לאחר המלחמה
(צילום: USAF)

מאז גרמניה הנאצית, אף מדינה לא ניסתה להפוך ילדים לטייסי קרב. כן, בכל מקום צצו תוכניות לעידוד המוטיבציה לקורס טיס, לרבות גדנ"ע אוויר בישראל - אבל לא הכשרה של ממש. כל זה מעלה שאלה מעניינת: האם שווה ללמד ילדים ובני נוער עקרונות תעופה, אולי אפילו טיסה בפועל, כדי להקל קצת על הכשרת טייסים בצבא? האם אין ערך במסגרת שתלמד חשיבה משימתית, דיוק, משמעת, אחריות ויסודות נוספים שחיוניים לטיס אך בכוחם להועיל לכל אדם? לדעתי, התשובה היא כן מהדהד - אך רק בתנאי קריטי אחד: שכל העניין יהיה מנותק לחלוטין מההקשר הצבאי.
מסגרת שכזו יכולה להעשיר ילדים, להרחיב את אופקיהם ולתת להם כלים להשגת יעדים שבחרו בעצמם. ואולם, אם מטרת המסגרת היא לתכנת את הילדים ולשתול בראשם מנגנוני ציות, עלולים נזקיה להאפיל על כל תועלת אפשרית. בסופו של דבר, זוועות הנאצים כולן היו נמנעות אם אנשים היו פחות מתוכנתים ויותר ביקורתיים, ואם במקום להלל את המלחמה - קידשו את השלום. טיסה נעימה!


לכתבה זו פורסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של כלכליסט לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.