הקברניט
טיל לחיבורים: קרבות האוויר של "מלחמת הכדורגל"
המתח בין הונדורס ואל סלוודור הגיע לשיא - ומה שהתחיל כהפסד במשחק מוקדמות מונדיאל 1970 הפך להתפוצצות יצרים: מטוסי קרב רעמו בשמי הג'ונגל, טייסים נלחמו מטווח אפסי ולפעמים - הלכו לאיבוד. "הקברניט" מספר על מלחמה אווירית אולד-סקול, האחרונה מסוגה
שלום, כאן הקברניט; כדורגל - מספרים סוציולוגים - הוא תופעה עם לא מעט סממנים פאשיסטיים: האדרת המאבק והמלחמה, השחקנים כגיבורים שמורמים מהעם, שנאת היריב, הסמלים ועוד. אפילו השפה מלחמתית - התקפה, הבקעה וכיבוש הם מונחים שמנותחים בכיתות בה"ד 1. כידוע, את האוהד הממוצע זה לא מעניין ואני מבטיח לכם שגם הסוציולוגים צועקים "נו ראבאק תמסור כבר, יא שבור!" כשהם בטריבונה, וחוגגים כל תבוסה של קבוצה יריבה.
ומי אני שאתייפייף? לא תאמינו איך בכיתי כשהפועל ירדה ליגה, נחשו בעצמכם אם משמחה או מעצב. אבל כולנו - אוהדים, שחקנים וסוציולוגים - שמחים שהמלחמה נשארת בגבולות האצטדיון. היום נדבר על הפעם בה היא יצאה החוצה, ולא סתם: את הדגלים והקללות החליפו רובים ומטוסי קרב, ולקרבות האוויר שהתפתחו שם היתה חשיבות היסטורית מפתיעה. חיגרו חגורות, אנו ממריאים ל-1969.
המקום הוא טגוסיגלפה בירת הונדורס, התאריך הוא השמיני ביוני, השעה היא אחת בלילה ואת הצעקות אפשר היה לשמוע מלב העיר ועד לג'ונגלים סביבה. אוהדי הנבחרת הלאומית הקיפו בית מלון מקומי ושאגו במלוא הגרון, בעודם מניפים דגלים ותוקעים בחצוצרות. באחת הקומות שלו ניסתה להירדם נבחרת אל סלוודור, לקראת משחק גורלי ביניהן שייפתח למחרת: המשחק הראשון במוקדמות מונדיאל 1970.
שתי המדינות הן יריבות לא רק על המגרש, וביניהן שנאה יוקדת: שתיהן שוכנות באמצע מרכז אמריקה כשלהונדורס יש שטח גדול שרובו לא מיושב, בעוד לאל סלוודור יש אוכלוסיה גדולה בהרבה - אך אין לה הרבה אדמות. כך קרה שיותר ויותר מהגרים מאל סלוודור חצו את הגבול לשטחים נידחים בהונדורס והקימו חוות קטנות - בעיקר מטעי בננה. ההונדורים סבלו בשקט, וכשהגברה התחרות בשוק הבננות, האשימו את המהגרים והחלו לגרש אותם ולספח את החוות.
ממשלת אל סלוודור רתחה - אך לא מאהבת מרדכי; בהונדורס חיו 300 אלף סלוודורים, ואם כולם יגורשו הביתה, יווצר סיוט כלכלי וחברתי. במשך שנים בישלה הממשלה תוכנית לכיבוש מערב הונדורס, שישבה בשקט במגירות; ישבה וחיכתה לשעת כושר - ונעורה עם צעקות האוהדים.
נחזור לאותו לילה קולני: בטבעיות, נבחרת אל סלוודור לא עצמה עין והמשחק נגמר אחת-אפס לטובת המארחת. הקהל ההונדורי השתולל משמחה והסלוודורים הרגישו מרומים ובצדק. הם התפרעו והדליקו את האצטדיון - ואוהדת אחת התאבדה כששמעה על ההפסד. אל סלוודור שקעה באבל, והממשלה דחפה תעמולה אנטי-הונדורית; השכנים גם מתעללים בבני עמנו, וגם מרמים בכדורגל? זה כבר מוגזם.
במשחק הגומלין של ה-15 בחודש בסן סלוודור, בירת המפסידה הזועמת, חיכתה הפתעה לנבחרת הונדורס: לילה לפני השריקה הרעישו המקומיים ודאגו שאף שחקן הונדורי לא ישן דקה, ולפני המשחק בהנפת הדגלים - הוחלף זה של הונדורס בסמרטוט קרוע. כמה נגמר? שלוש-אפס לסלוודורים. הפעם השכנים שלהם זעמו, הממשלה ניצלה את ההזדמנות להגברת הגירושים, ואף ארעו פרעות בחוואים המהגרים.
ב-26 בחודש נערך משחק הפלייאוף, במקסיקו סיטי; הפעם כולם ישנו כמו שצריך ואף סמרטוט לא עיטר את התורן - והמנצחת היתה אל סלוודור: שלוש שתיים. התגובה בהונדורס היתה אבל לאומי, במקביל להאצה נוספת בגירושים וסיפוח האדמות. לממשלה הסלוודורית היה כל מה שהצטרכה - ואחרי שבועיים של תסיסה, קפצה על ההזדמנות ופלשה להונדורס; מלחמת הכדורגל החלה.
השכנים מאוד הופתעו: מרגמות ותותחים היכו בעמדות שחלשו על הכביש האינטר-אמריקאי, נתיב תחבורה חיוני, וכוחות חי"ר זריזים יצאו לתפוס את השטח כדי לחסום תגבורות ואספקה. מטוסים כמעט שלא שמעתם מעל לשדה הקרב הזה, לפחות לא מטוסי קרב. למה? כי אל סלוודור לא חשבה שצריך.
ההיסטוריה הוכיחה שאם האויב הרבה יותר גדול ממך, חכם לבנות ולתחזק חיל אוויר גדול ומודרני ככל האפשר; למשל, ב-1969 השיג צה"ל מטוסי פאנטום - מפלצת ביצועים שרדפה בסיוטים את טייסי מצרים וסוריה. אבל אל סלוודור לא חשבה שחיל אוויר זה דבר קריטי; המנטליות הצבאית שלה היתה מאוד מוכוונת-חי"ר. מטוסים? Nice to have, חשבו הגנרלים - אבל עמוד שדרה התקפי? וואלה, הגזמתם.
וכך החליטו הסלוודורים להסתפק במטוסי קרב משנות הארבעים - ולתת לטייסים הכשרה מינימלית למדי. עמוד השדרה של מערך הקרב היו 11 מטוסי קורסייר - מהמהירים והחזקים במלחמת העולם השנייה. בנו אותו כמו מכונית ספורט: גוף קל וקטן שבליבו מנוע מאוד חזק, שגדול על הגוף בכמה מידות.
היצרנית ווט שידכה את העוצמה הזאת למדחף הכי גדול שקיבל מטוס קרב אי פעם. למעשה, תצורת הכנפיים החריגה שלו נבחרה רק כדי להרחיק את הפרופלור מהקרקע.
ביחד עם הקורסייר, הפעילה אל סלוודור חמישה מטוסי מוסטנג - עוד אגדה עם כנפיים עליה דיברנו הרבה בעבר. הסלוודורים רכשו מוסטנג מגרסת קוואליר, שתוכננה לתקיפת קרקע וקיבלה חיזוקים לכנפיים שהוסיפו הרבה למשקל; הוא היה הרבה פחות זריז מהמקור המפורסם.
מערך הקרב לא טס לבד: לחיל האוויר גויסו טייסים אזרחיים עם מטוסי תובלה מדגם דקוטה, ומטוסים קלים למיניהם - ססנות, פייפרים, אוסטרים ועוד, ומכולם השליכו רימונים ומטעני נפץ; אתם יודעים, כמו שצה"ל עשה ב-1948.
15 צפייה בגלריה
מטוסי מוסטנג קוואליר של אל סלוודור
(צילום: warhistoryonline, התמונה עובדה באמצעות AI)
בשטח זה נראה פחות כמו נבחרת עילית מאורגנת, ויותר כמו משחק של חוג במתנ"ס: מטוסי הקרב נשלחו עם פצצות ורקטות לתקוף מפקדות וריכוזי כוחות, אבל לא תמיד מצאו אותן פשוט כי לא התאמנו מספיק בניווט ארוך טווח, והמטוסים לא צוידו במערכות ניווט מודרניות.
מי שכן מצא את הבסיסים היו האזרחים עם הססנות - הם ניווטו הרבה וגם טסו לא מעט להונדורס - אבל להם לא היתה כוונת וגם אם יצליח מישהו לזרוק רימון ולפגוע בול במפקדה הונדורית, הנזק יהיה זניח. בעצם, לסלוודורים היו או טייסים שיודעים להגיע למטרה או כאלה שמסוגלים להשמיד אותן.
אחרי יום של איבוד שטחים ברמה שהחלה לאיים גם על מוקדי שלטון, התאוששה הונדורס - וחיל האוויר שלה נקרא לדגל. גם שם הגנרלים הסתפקו במטוסי קורסייר ישנים, מדגם קצת שונה, בעל ארבעה תותחי 20 מ"מ במקום שישה מקלעים; זה אומר מכת אש חזקה, אך פחות תחמושת וקצב ירי נמוך - מה שמצריך טייסים שיודעים לכוון היטב.
בניגוד לסלוודורים, טייסי הונדורס דווקא התאמנו די הרבה, והגיעו כשירים למלחמה שנכפתה עליהם. היה קשר טוב בין המודיעין הצבאי והזרוע האווירית, ובנק מטרות מסודר; ההונדורים נכנסו לאירוע כשהם הרבה יותר בשלים.
15 צפייה בגלריה
טייסים הונדורים עוברים על מפת הזירה, יוצאים למשימה - ומשמידים מבנה סלוודורי
(צילום: AFP + KEY)
בגיחות המוקדמות הצליחו הצוותים להדוף ולהבריח מטוסי דקוטה שנשלחו להפציץ שדה תעופה, וגם לפגוע בכוחות קרקע קרובים. הדקוטות הסלוודוריות טסו ללא ליווי של מטוסי קרב פשוט בגלל שהטייסים שנשלחו לאבטח אותן טעו בדרך.
המפגש הראשון בין מטוסי הקרב של שני הצדדים הגיע ביום השלישי למלחמה: שלושה קורסיירים נשלחו לחסל ארטילריה סלוודורית.
בדרך הורה מוביל המבנה, קפטן פרננדו סוטו, לשאר המטוסים לירות צרור בדיקה; לקורסיירים היו בעיות תכופות בתותחים, ולא יוצאים לקרב עם פילים בקנה. מס' 2, קפטן פרנסיסקו זפידה דיווח שהתותחים שלו תקועים כמו תהליך השלום, ופנה לשוב לבסיס.
איך שהגיעו שני האחרים לאזור סנטה לוציה, החלו לחפש מטרות - מלאכה קשה ביותר כשהקרבות על הקרקע הם מטווח קרוב, וטעות פירושה הפצצת כוחות ידידותיים. תוך חצי דקה נשמעה בקשר צעקתו של זפידה: שני מטוסי אויב צצו משום מקום והחלו לסגור עליו. התותחים, בחוצפתם, לא הפסיקו את השביתה.
סוטו עזב מיד את משימת התקיפה, זרק את הפצצות לכיוון צללים שנראו לו יותר הונדוריים מסלוודוריים, ופתח את המצערת למקסימום; מנוע הקורסייר שאג והמטוס זינק מערבה; אם לא ימהר, חברו זפידה אבוד.
כשהתקרב, ראה שני מטוסי מוסטנג קוואליר צמודים לקורסייר ההונדורי, התקדם וירה צרור קצר. המוסטנג הראשון נפגע ושבר הצידה כשסוטו אחריו, שומר אותו בכוונת. כשהנמיך והתייצב, חטף עוד צרור, שהדליק אותו. המוסטנג השני נמלט, ואף שמשימת התקיפה נכשלה, איבדה אל סלוודור מטוס נדיר; אחת אפס להונדורס.
מאוחר יותר באותו היום שוב הוביל סוטו שלישיית קורסיירים למשימת תקיפה, ושוב נתקעו התותחים במטוס של זפידה. לאחר שהוטלו הפצצות, קלט סוטו שני קורסיירים של אל סלוודור, טסים מתחתיו - כנראה שנשלחו להגן על החיילים שהרגע הפציץ. הוא שבר וצלל, התקרב אליהם מבלי שראו אותו.
סוטו נצמד לאחד הקורסיירים מאחור ומלמטה - שטח מת מבחינת הטייס - ושתל צרור 20 מ"מ בטרפו. הוא החל להסתחרר וליפול, בעוד הקורסייר השני שובר בחדות ומסתובב אל סוטו. אחרי כמה חליפות קרובות אחד בתוך הכוונת של השני, הצליח הסלוודורי לפגוע בקורסייר של סוטו, אך לא הזיק למערכות קריטיות.
הקרב נגרר לגובה נמוך, בעוד שני המטוסים רועמים בשמי הג'ונגל, מבריחים להקות ציפורים טרופיות. ברגע חד אחד הצליח סוטו לתת צרור מדויק שפגע בהונדורי והדליק אותו. כמה כמה? שלוש אפס.
בינתיים, גילו הסלוודורים כמה קשה להילחם במי שמפעיל בחכמה את הכוח האווירי שלו: מטוסי הונדורס פגעו גם בכוחות הפולשים וסייעו להדוף אותם, וגם במפקדות ותשתיות דלק לאומיות. לאורך המלחמה ניסו גורמים בינלאומיים לפשר ולעצור אותה, וכשקלטה ממשלת אל סלוודור כמה רע מצבה - הסכימה לחדול ולסגת; מלחמת הכדורגל הסתיימה תוך מאה שעות.
15 צפייה בגלריה
קורסייר הונדורי ופגיעה חמורה במצבורי דלק בנמל סחר מרכזי
(צילום: AFP, התמונה עובדה באמצעות AI)
היא נגמרה בלי להשיג מאומה, וגבתה את חייהם של 2,600 איש משני הצדדים - רובם אזרחים. ואם זה לא מספיק - בתחילת המונדיאל הפסידה אל סלוודור לבלגיה ומקסיקו ועפה בסיבוב הראשון; הפעם לא הוכרזה אף מלחמה.
קרבות האוויר בין אל סלוודור והונדורס היו האחרונים אי פעם בין מטוסי בוכנה, שיורקים אש זה על זה בתותחים מטווח אפס; אותם קרבות אוויר שנשענו אך ורק על ראייתו ועירנותו של הטייס, בלי טילים ומכ"מים וכוונות חכמות, קרבות שבהשוואה לקרבות מודרניים נראים דינוזאוריים.
15 צפייה בגלריה
אל סלוודור מפסידה למקסיקו במונדיאל 1970
(צילום: whatahowler, התמונה עובדה באמצעות AI)
ולצד הנקודה ההיסטורית, מלמדת אותנו המלחמה הזאת שחיל אוויר הוא כמו נבחרת לאומית: כדי שיצליח במשימה, חייבים להשקיע בו, עליו להתאמן ללא הרף וללמוד את היריבים הרלוונטיים. אחרת כל הצלחה תבוא בפוקס, ולהפסדים לא יהיה סוף.
מי יודע, אם יום אחד תטפח מדינת ישראל את הספורטאים שלה קצת כמו שטיפחה את חיל האוויר, אולי תזכה הנבחרת להרגיש את המונדיאל ברגליים ולהתקדם לעבר הגביע. ואז סוף סוף נזכה אנחנו האוהדים לשאוג ולהריע כמו שלא שאגנו מאז 1970. טיסה נעימה!
