סגור
פנאי הצגה ניים דרופ
משתתפי ההצגה ניים דרופ (צילום: יובל חן)

השחקנית מיה לנדסמן: "אני בתפקיד עצמי"

אחרי שזכתה בפסטיבל קאן מביאה מיה לנדסמן את הפרינג' לקאמרי עם המופע החושפני שיצר ג'ייסון דנינו הולט "ניים דרופ". "אני חושפת שם את הקרביים"

האירוע הבימתי "ניים דרופ" של היוצר, הבמאי והאמן ג'ייסון דנינו הולט התחיל לפני שש שנים כתרגיל בבית הספר למשחק ניסן נתיב. מאז הוא נהפך להפקה עצמאית שעלתה פעם בשנה בתיאטרון הבית, שאותו הוא מנהל אמנותית עם מרינה בלטוב גראס. בשבוע הבא (1־3 בספטמבר) יעלה המופע בלב הממסד, בתיאטרון הקאמרי. "המהות היא אותה מהות", אומר דנינו הולט. "מצד אחד זו הצגה קיימת ומצד שני צריך לברוא אותה מחדש". מי שהולכת עם דנינו הולט מאז אותה הפקה כיתתית ועד היום היא השחקנית מיה לנדסמן שהיתה אז בשנה האחרונה ללימודים. "המפגש עם ג'ייסון היה מרענן אחרי 'הלימוד המסורתי' וכל חוקי התיאטרון. הוא פתח לנו חלון לצאת מאזור הנוחות ולהבין שאפשר ליצור בדרכים אחרות. זו יצירה רגשית, זה ליצור דימויים בימתיים שאין להם חוקיות של דיאלוג או סצנה והם יכולים להגיע בביטויים של תנועה או שירה. התחלנו לחקור מה זה להיות להקה בלי נגנים שבה במקום מוזיקה אנחנו חושפים את הקרביים. ג'ייסון לוקח את מה שאנחנו מביאים לחזרות האינטימיות ומפסל את זה יחד איתנו. אנחנו מציגים את זה כבר כמה שנים. בכל פעם מישהו הולך ואחר בא — ואז הסיפורים משתנים".
"’ניים דרופ’ זה מסע שהדמות שלי בו היא איזשהו חלק בי — מיה מרימיה — מלכת ההרמות, שדת הלילה שאוהבת את המוזיקה שלה הכי חזקה ומהירה ובאסית שיש. דרך זה אני חוקרת איך אנחנו חוגגים מתוך הכאב, וזה מגיע בסופו של דבר, דרך הנרטיב שלי בתוך המסיבה, לזה שאבא שלי מת באמצע מסיבה. זה מין קלוז'ר של הסיפור. החיים שלנו נכנסים מאוד בתוך הדימויים שאנחנו יוצרים"
"ניים דרופ" היא יצירה שקשה להגדרה. יש בה תיאטרון, שירה, תנועה והרבה מוזיקה, לפעמים גם בווליום גבוה, עם אורות מרצדים ומשתתפים בה לצדם גם אלון סנדלר, יעל מור, הילה גלוסקינוס וגיל שחר. כשנכנסתי לחדר החזרות השחקנים ישבו במעגל ושוחחו, בהמשך הבנתי שהשיחות האלה הן חלק בלתי נפרד מהתהליך שבו הם נחשפים, כל אחד עם סיפורו. זה מסע אישי אוטוביוגרפי סביב השאלה כיצד נוצר פסקול חייו של אדם? איך שיר, אלבום או אמן שזורים בחיים שלנו באופן הדוק.
"על פניו העבודה היא על מהי מוזיקה בחיים של אנשים, אבל זה בעצם על אהבה, פרידה, משפחה, אלימות, ושוב על אהבה", אומר דנינו הולט. "אני תמיד מבטיח לקהל שכל מה שהם הולכים לראות מתוסרט ובתוך רגע הם מבינים שזה לא. אנחנו מגלמים דמויות שהם אנחנו בהשראת אנחנו".
אף שלנדסמן היא שחקנית הקאמרי, החיבור עם התיאטרון נוצר דווקא דרך דנינו הולט. המנהל האמנותי גלעד קמחי פנה אליו לשתף פעולה ככותב והוא הזמין אותו לצפות ב”ניים דרופ”. "הסברתי שזו הפקה שיש בה שחקנים משתנים ואפשר להביא אנשים מהקאמרי ולעשות גרסה שלהם. אז יש לנו את אלון סנדלר שמביא את הסיפור שלו על הגשמת החלום להיות שחקן מחזות זמר. בכנות רבה הוא פורש את העבודה הקשה, האובססיה, החזרות, חוסר הביטחון והמסע של להיות שחקן רפרטוארי. בעיניי זה צעד נועז מצד גלעד שהוא נענה להצעתי . זה להשתתף ביצירה שנולדה מחוץ למיינסטרים ולהגיד 'את הדבר הזה אני רוצה לשים פה ולחקור יחד איתך ועם הקהל".
מיה, איך את חושבת שהקהל של הקאמרי יקבל את זה?
"זו עבודה על אנשים ורגשות ואני חושבת שכל אדם אנושי יכול לראות ולהתחבר לזה. זו הזדמנות לפתוח דלתות גם לאנשים שהיום התיאטרון מאוד רחוק מהם. זו עבודה אינטימית שקוראת לאנשים לבכות יחד, להזדהות, לצחוק, להגיד משהו מביך ואז מישהו בקהל יגיד לעצמו 'גם לי זה קרה', ופשוט להתרפק על החיים. זה קצת מחזיר את הטקס לתיאטרון".
דנינו הולט מוסיף ש"זה להביא קהל שפחות מגיע לרפרטוארי ומנגד, להביא לקהל של הקאמרי משהו אחר. הפורמט של אנשים על הבמה מגלמים את עצמם בלי תיווך של דמות או מחזה, זה דבר שלא קורה הרבה בתיאטרון הרפרטוארי. זה שכיח בעולמות הפרפורמנס ובתיאטראות העצמאיים, וזה רגע להגיד לקהל שגם זה תיאטרון וגם זו דרך לכתוב מחזה ולחוות חוויה קולקטיבית. חוץ מזה, אני חושב שזה מיינסטרים. כל מי שמנוי לנטפליקס ואוהב את הסדרות הטובות שם, המופע הזה קטן עליו, כי הוא על בני אדם. אני לא מבין את ההפרדה הזאת כאילו שלתיאטרון יש גבולות. כשאנחנו רואים קולנוע ונטפליקס פתאום אנחנו נועזים יותר, אבל זה אותו קהל. זו הפקה שהחיים והיצירה כל הזמן נשזרים בה. זו יצירה שהיא כל הזמן בעבודה ובתגובה למציאות שלנו וזה שומר אותה כל הזמן חיה. הנה מיה בתפקיד מיה בהשראת חייה, זה מסע אוטוביוגרפי בלי דמות חוצצת".
לנדסמן היא אחת השחקניות המסקרנות והמוכשרות בארץ, וזו ללא ספק היתה השנה שלה עם תפקידים ראשיים בסדרות "חזרות", "ילדות סכסכניות" ו"שעת אפס" שעליה גם גרפה את פרס שחקנית השנה בפסטיבל קאן. לאורך כל הדרך היא ממשיכה ליצור באופן עצמאי ולחקור וכנראה שהשילוב הזה הופך אותה לקול ייחודי בעולם המשחק.
"אני מאוד אוהבת להשתלב ברעיונות של אחרים — תסריטאיות, במאים, הצגות, תנועה. אני מוצאת את הקול שלי ביצירות של אחרים וגם יוצרת בזה את אמנות המשחק, וזה מרתק אותי. אבל אני מרגישה שהיצירה האישית קוראת לי כדי להחליט איך אני רוצה שהתנועה תהיה או למצוא ולחקור איזו תנועה חדשה. השתתפות ביצירות של אחרים מלמדת אותי המון ונותנת לי הרבה השראה ללכת למצוא את האמירה שלי בתוך היצירה האישית, אני מרגישה שזה בלתי נמנע ואני בת מזל שהצלחתי להשתלב גם וגם, ובמקביל אני יוצרת עכשיו הצגה עם הילה גלוסקינוס שתעלה בתיאטרון הבית ויקראו לה 'המבורגירלס'".