פרשנות
הבריונות הגיעה לעליון, והשופטים מצאו כל נימוק לא לפסוק
קמפיין השטנה של הממשלה נגד נשיא ביהמ"ש, יצחק עמית, נועד לרסק את הלגיטימציה של המוסד שבראשו הוא עומד; בשביל זה מגייסים בני משפחות שכולות, שקנו את השקר שיקירם נפל בגלל השופטים; כך אירעה ההתפרעות במהלך הדיון בעתירות בעניין הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי הטבח; והשופטים? הם מורתעים ופונים לפשרה
ראש הממשלה בנימין נתניהו מסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית לאירועי טבח ה-7 באוקטובר והמלחמה בעקבותיו. כרגיל, וכמו בשאר יוזמות וחוקי ההפיכה המשטרית, הוגשו עתירות לבג"ץ שיכפו על הממשלה להקימה. בראש ההרכב ישב המשנה לנשיא נעם סולברג כיוון שהנשיא יצחק עמית החליט להימנע בגלל שהוא אמור, כנשיא, למנות את חברי הוועדה. עובדה זו לכשעצמה היא סמרטוט אדום מול אפה של הממשלה. בעתירה להקמת ועדת החקירה בפרשת הצוללות דחה אמנם עמית את העתירות אך ניסח בפסק דינו את המנדט לוועדה שהקימה בהמשך ממשלת השינוי בראשות נפתלי בנט.
קמפיין השטנה של הממשלה נגד עמית ושופטי העליון הוא לא רק יעד מרכזי של ההפיכה המשטרית. הוא נועד לרסק את הלגיטימציה של המוסד שממלא תפקיד חשוב מול נתניהו וממשלתו בשלושת אלה: כמי שידון בערעור הפלילי של נתניהו או המדינה במידה שיורשע או יזוכה במשפטו הפלילי; כמי שנציגו, סולברג, עומד בראש ועדת הבחירות; כמי שממנה את חברי הוועדה.
בעתירות האלה, וזו הפכה כבר שגרה, היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב מיארה הצטרפה לעותרים. את נתניהו ייצג עו"ד מיכאל ראבילו והפעם חידוש: ל"ייצוג" הצטרפו משפחות שכולות ואזרחים מוסתים שהסתערו על דלתות האולם. תומכי נתניהו שלא השלימו עם הגבלת הכניסה לאולם, ביקשו לפרוץ פנימה ולרגע נוצר חשש לשלומם של השופטים, שהתבקשו בידי משמר בתי המשפט לפנות את האולם. לרבים זה הזכיר את הפלישה לקפיטול של תומכי הנשיא טראמפ שלא השלימו עם הפסדו בבחירות. האירוע לא הגיע לממדים האלה, אבל צפירת האזהרה נשמעה: הבריונות האלימה הגיעה לבית המשפט העליון. הגיעה ועלתה מדרגה.
ראבילו הקדים לטיעונו את המשפט הבא: "כל רשות חייבת לנהוג כבוד בחברתה". משפט שקשה להחליט האם לצחוק או לבכות. האם התכוון לכך שהשופטים יחקו ויאמצו את הכבוד שבו הממשלה נוהגת בבית המשפט?
גם מערך הטיעונים ששטח ראבילו הדהדו לשופטים את המסר של תומכיו המוסתים: שלא תעזו להורות לממשלה להקים ועדת חקירה. כלל טיעוניו התכנסו למסרים האלה: ראשית, אין לבג"ץ סמכות, אין לכך תקדים, לא בארץ ולא בעולם; שנית, אם תתנו צו – אתם מצפים שהממשלה תחליט בניגוד לדעתה בנושא של מדיניות; שלישית, הדיון הציבורי צריך להכריע, לא השופטים; רביעית, המלחמה טרם הסתיימה, הפסקת האש בלבנון שברירית, יש לנו שם מספר אוגדות. אין לחקור עד הניצחון המוחלט בכל החזיתות; חמישית, בדצמבר 2025 הונחה בכנסת הצעת חוק פרטית של ח"כ אריאל קלנר להקמת ועדת חקירה ממלכתית-לאומית. יו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן הבטיח שהיא תעבור עד סוף מושב הקיץ ואל לבג"ץ להקדים את הכנסת.
שישית, וכאן גויסו המשפחות השכולות להטיח בשופטים את מה שראבילו לא יכול להרשות לעצמו: "גם אתם צריכים להיחקר", זעקו כלפיהם, "אתם איפשרתם לחמאס להסתער על הגדר. כולם צריכים להיחקר כולל אתם. אין לנו אמון בוועדת חקירה ממלכתית, ואם תקום ועדה כזו לא נסגור מעגל מעולם".
קנו את השקר שיקירם נפל בגלל השופטים
ראש ההרכב סולברג ניסה, לשווא, להסביר שהשכול לא יכול להכריע במחלוקות כי המשפחות השכולות לוקחות את כאבן לכיוונים מנוגדים – תומכים ומתנגדים. ואכן באולם ומחוצה לו ניצבו אלה מול אלה. "מועצת אוקטובר" מול פורומים הגבורה והתקווה; הקרע בתוך המשפחות השכולות התפוצץ וגרם להפסקת הדיון ולהברחת השופטים מהאולם. המשפחות האלה הגיעו כדי להביע חוסר אמון בוועדה ממלכתית, אבל גם להטיח את השטנה של הממשלה בנשיא העליון ושופטיו. הם קנו את השקר שיקירם נפל בגלל השופטים, ולא בגלל אלה שדאגו לשלוח אותם לדיון.
אין ספק שכל שבעת שופטי ההרכב הם בעד הקמת ועדת חקירה ממלכתית. אבל המרחק בין הדבר הנכון לבין הוצאתו לפועל אינו פשוט באווירת הבריונות וההרתעה שמסביב. בהדרגה החלו השופטים לחפש מוצא, לחפש את נתיב הבריחה המשפטי. מזכיר קצת את העתירה להורות לנתניהו לפטר את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. גם שם, הרכב אחר, אירוע משפטי אחר, אבל הדמיון לבג"ץ ועדת החקירה הוא בתמרונים הנואשים של השופטים לברוח מבשורת ההכרעה. בשני המקרים, התוצאה הנכונה ברורה לגמרי: בן גביר לא יכול להיות שר הממונה על המשטרה והממשלה חייבת להקים ועדת חקירה משפטית. בעתירת הפיטורים החליטו השופטים על מתווה פשרה שבן גביר ייטול על עצמו מגבלות מסוימות ויקל מעט מהכבדת ידו על עצמאות המשטרה. בעתירת ועדת החקירה נתלו השופטים בבחירות הקרבות. "הציבור יחליט בבחירות", אמר השופט עפר גרוסקופף; "אנחנו חמש דקות לפני הבחירות למה אנחנו צריכים להיכנס במקום שאין כל כשל שוק דמוקרטי", אמר השופט אלכס שטיין.
והם מצאו כל נימוק שיאפשר לא לפסוק. "אם תבקשו ממני לכתוב צו שיגדיר את מנדט החקירה, אני לא יודע איך לעשות את זה", אמר שטיין, ובצדק – אפשר להורות על הקמת הוועדה אבל אי אפשר לנסח לה מנדט, כלומר יעדי ותחומי חקירה או מיסגור התקופה החקרת – ממתי יש להתחיל ומהי נקודת הסיום.
בעניין אחד נדמה שיישרו השופטים קו עם העותרים ועם היועצת המשפטית לממשלה – הצעת החוק של קלנר, הצעת חוק פרטית שהממשלה בראה כדי שיהיה לה עוד טיעון בבג"ץ נגד העתירות. במקרה הגרוע יכהנו בוועדה שתוקם לפיו נציגי קואליציה ואופוזיציה שינטרלו וישתקו זה את זה; במקרה היותר גרוע, הקואליציה לבדה תקים את הוועדה בהעדר שיתוף פעולה מצד האופוזיציה. על הצעת החוק כתבה המשנה הציבורי חוקתי עו"ד אביטל סומפולינסקי לשר המשפטים יריב לוין: "הצעת החוק תפורה למידותיה של הממשלה באופן שמלמד כי תכליתה אינה חקירת האמת, אלא היא נועדה להבטיח את השליטה שלה בהליך החקירה ובתוצאותיו".
זכויות האדם נותרו בחוץ
השופטים דחו את עמדת היועצת המשפטית לממשלה שיוצגה בידי עו"ד יונתן ברמן, לפיה העילה המשפטית להתערבות בג"ץ נובעת מזכויות אדם, מהזכות למנוע את האסון הבא בגלל שלא יופקו הלקחים מהאסון שעברנו. "אנחנו בספירה ציבורית לא של זכויות אדם", אמרה השופטת יעל וילנר. ברמן השיב: "הזכות של תושבי ישראל כולם, ובמיוחד הנפגעים ומשפחות הקורבנות, היא לקבל תשובות לצד לקחים ותיקון. זכות הציבור לקבל מידע מתעצמת לגודל האסון וזה יתממש רק בוועדת חקירה ממלכתית עצמאית, בלתי תלויה ובעלת סמכויות נרחבות".
אם עילת זכויות האדם בחוץ, נותרו העילות של חוסר סבירות קיצונית וניגוד עניינים. שתיהן מאפשרות לבג"ץ להתערב ולתקן את מחדל ההשתמטות מהקמת הוועדה בידי נתניהו. ואכן, ניגוד העניינים מוביל הישר לנתניהו. בסיפור הטבח והמלחמה בעקבותיו יש הרבה מה לחקור ויש הרבה נחקרים בכל המגרשים – הצבאי, הפוליטי, המדיני. אבל, לפחות שני נושאי ליבה קשורים ישירות לראש הממשלה. הראשון, הקונספציה של הכלת והאכלת החמאס בכסף הקטארי והעדפתו כפרטנר על פני הרשות הפלסטינית; השני, קבלת ההחלטות הבלעדית בעניין החטופים, בדחיית או קבלת עסקאות השחרור שהביאה לרצח 40 חטופים בידי שוביהם בעזה. במובן הזה ניתן להקביל ולהגביל – אל מול הריסון של בג"ץ מלהתערב בהקמת ועדת חקירה יש להציב את הריסון של הממשלה מהנטייה לחקור את עצמה.
ונסיים בגשש החיוור. עמדת הממשלה בפרשה מזכירה את זו של אוהד הכדורגל שמעון כסאח: "אנחנו גם רוצים לקבוע, פעם אחת ולתמיד, מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר". המראיין המופתע שאל: "ואם זה לא יינתן לכם?", ונענה: "נשרוף את המועדון". נתניהו מסוכן אפילו יותר: הוא גם קובע וגם שורף את המועדון.
