פרשנות
נכי צה"ל משלמים את מחיר העימותים בין האוצר לביטחון
מאז המלחמה השתנו יחסי הכוחות בין משרד האוצר למשרד הביטחון, שנהנה כיום מתמיכה חזקה יותר של ראש הממשלה ומתייחס לתקציב כ"המלצה" בלבד. מתוסכל מהפסדים חוזרים בקרבות התקציביים, בחר האוצר להתעמת דווקא סביב מימון המלצות ועדת מור יוסף לשיקום נכי צה"ל - עימות שצפוי לחזור אליו כבומרנג ולפגוע בו מבחינה ציבורית
האוצר ומשרד הביטחון שוב מתעמתים, הפעם נכי צה"ל הם בני הערובה. באוצר טוענים כי משרד הביטחון צריך למצוא את הכסף בתוך תקציבו בכדי לממן את 'ועדת מור יוסף'. במשרד הביטחון מתנגדים לכך בתוקף. בהסתכלות צרה, הטענה של סמוטריץ' ובכירי משרדו נראית בלתי-מבוססת, הם טוענים שמשרד הביטחון צריך למצוא 2.5 מיליארד של מתוך התוכניות הגרנדיוזית ל"התעצמות ובניין כח" שעומדת על כ-350 מיליארד בעשור. זו טענה חלשה, ברור לכולם כי "בניין כח" איננו "תקציב שיקום". סמוטריץ' עצמו מודע לחולשת העמדה שלו, ולכן הוא מנסח טיעון מפולפל שמכיוון ש"עוצמתו של צה"ל אינה נמדדת רק בברזלים ובטכנולוגיה, אלא בראש ובראשונה, באנשים", אז לכן "החובה המוסרית הזו היא חלק בלתי נפרד מבניין הכח ותפיסת הביטחון". יש בטיעון הזה ממש, רק שלפי גישה זו, אפשר גם להכניס תוספות שכר פנסיוניות וחופשות לחיילי מילואים לתוך תקציב בניין הכח.
אבל עד כאן זו הסתכלות צרה, וזו תהיה טעות להסתפק בהסתכלות כזו. בשביל להבין מה קורה סביב תקציב השיקום, חייבים לקחת שני צעדים אחורה. משרד האוצר מצוי בעיצומה של מחלוקת תקציבית רחבה מול משרד הביטחון, האוצר מתוסכל עמוקות מהתנהלות משרד הביטחון ומחוסר האונים שיש לו אל מול המשרד החזק, באוצר מבינים כי יחסי הכוחות בינם לבין משרד הביטחון השתנו באופן מהותי, אם בעבר משרד האוצר היה חזק גם מול משרד הביטחון, הרי שבעקבות המלחמה, משרד הביטחון נהנה מכח רב יותר אל מול ראש הממשלה, וכך, משרד הביטחון רואה בתקציב "המלצה", מוסיף דרישות תקציביות חדשות לבקרים, ומתנהל בצורה לא לגמרי שקופה. האוצר שמפסיד שוב ושוב בקרבות מול משרד הביטחון, מצוי בתסכול, הפעם התסכול הביא את האוצר להתנגד למימון התוספת לנכי צה"ל עליה הוסכם במסגרת ועדת מור יוסף.
תסכול ואמוציות אינם המדריכים הטובים ביותר לקבלת החלטות, כך גם הבחירה של האוצר לנהל קרב סביב המלצות ועדת מור יוסף, נראית כבחירה לא חכמה מבחינה אסטרטגית. באוצר סברו שהם יוכלו להאשים את משרד הביטחון באי התקצוב של ועדת מור יוסף, אבל לא צריך להיות גאון תקשורתי בכדי להבין שההאשמה תחזור למשרד האוצר עצמו. ראשית, נכי צה"ל קשורים ומחוברים למשרד הביטחון יותר מאשר למשרד האוצר, ולכן גם אם הם מסכימים בשיחות סגורות שמשרד הביטחון יכול להתייעל, מבחינתם, קל יותר ונכון יותר לכוון את האש אל האוצר. שנית, האוצר לא מתווכח רק על המקור התקציבי של המלצות ועדת מור יוסף, אלא גם על עצם ההמלצות, והוא רוצה לצמצם אותן. כך שברור שארגוני נכי צה"ל יפנו את האש לכיוון האוצר. שלישית, מבחינת ארגוני נכי צה"ל, מי שהחליט לכרוך בין תקציב הביטחון לתקציב השיקום הוא האוצר, שכן משרד הביטחון הסכים לפני שנים לכך שאגף השיקום יהיה רשות ייעודית שתתקוצב בנפרד.
התסכול של האוצר סביב ועדת מור יוסף, לא נובע רק מהעימות הכללי עם משרד הביטחון על גובה תקציב הביטחון, אלא גם מהתנהלות 'ועדת מור יוסף' עצמה. האוצר מתוסכל כי הוא לא הצליח להשפיע על ההמלצות של הועדה. דו"ח הוועדה מלא לכל אורכו בהסתייגויות של האוצר מהמלצות של הוועדה, כך באוצר סברו שיש צורך בתוספת של 124 תקנים, והועדה סברה שיש צורך בתוספת של 280. באוצר סברו שצריך להימנע מוועדות רפואיות שאינן פיזיות, ושוועדות ערער צריכות לקבל את הסמכות לבדוק את כל הפגיעות של הנכה, ולא רק את הפגיעה בגינה הוגש הערעור.
מעבר למחלוקות הנקודתיות, היו שתי סוגיות עקרוניות שבהם האוצר חש את התסכול הרב ביותר, סוגיה אחת, היא סוגיית הדיפרנציאליות בין הלוחמים, לבין משרתים שאינם לוחמים, לבין נפגעי האיבה. כיום, כל שלושת הקבוצות הללו זכאיות לאותן זכויות. באוצר מבינים שיש קושי ציבורי וערכי להקטין את הזכויות של הלוחמים, ולכן, סברו באוצר כי אם תיקבע הפרדה בין הלוחמים לקבוצות אחרות, יהיה ניתן להקטין את העלות התקציבית בגין השיקום. סוגיה זו נדחתה על הסף בוועדת מור יוסף, באמצעות ניסוחים מסורבלים אבל משכנעים. הטענה העקרונית של מור-יוסף היא שוועדה שאופיה ארגוני-תפעולי לא יכולה לדון בשאלות ערכיות-לאומיות כאלו של אבחנה בין סוגי משרתים ונפגעים, הטענה הזו נראית נכונה כשמסתכלים על הרכב החברים בה, אין בה מומחים מתחום המשפט, אתיקה, כלכלה, ומדע המדינה. אלא בעיקר אנשי רפואה, פסיכולוגיה, צבא, ותקצוב.
הסוגיה השנייה שבאוצר מתוסכלים מכך שהם לא הצליחו לפתור, זו סוגיית 'הזכאויות', כיום, ניתנות למעלה מ-300 זכאויות שונות לנכי צה"ל, והזכאויות הללו נגזרות מ-101 סוגי נכות שונים. בין הזכאויות הללו יש את זכאות ה'רכב' שניתנת גם לנכים נפשית, שאין להם מגבלת ניידות. שזו זכאות יקרה מאוד לקופת המדינה. ויש גם זכאויות רבות אחרות שנראות כבלתי-רלוונטיות או ארכאיות, כמו מענק חימום, מענק קירור, ומענק טלפון. האוצר חשב שהוא יצליח לצמצם חלק מהזכאויות הללו, או לבנות מבנה כזה שימנע את הגידול שלהן בעתיד. והוא נכשל בכך.
התסכול של האוצר בשתי הסוגיות הללו מובן, וכנראה התסכול הזה הדריך אותו לפתוח קרב לא-אסטרטגי עם נכי צה"ל ערב בחירות. אבל מעבר לכך, האוצר צריך לשאול את עצמו האם הוא יכול להתנהל בצורה טובה יותר. וזאת בשני מובנים. הראשון הוא שמשרד האוצר נכשל בבניית קואליציות בתוך הצוות. לדוגמה, בסוגיית האבחנה בין הזכאים. משרד הביטחון ונכי צה"ל התנגדו בחריפות לאבחנה בין לוחמים ללא-לוחמים. אך תמכו באבחנה בין נפגעי איבה לבין חיילים. האוצר לא הצליח לרתום את צה"ל לכיוונו בסוגיה הזו. גם בסוגיית הזכאויות, היתה הסכמה בין חברים רבים בוועדה (כפי שניתן להתרשם מקריאת הדוח) כי לא כל הזכאויות מוצדקות, וכי ניתן לייעל את חלקן. גם כאן ייתכן שהתנהלות אסטרטגית יותר של האוצר בתוך הוועדה היתה יכולה להביא להם להישגים.
אבל המובן העמוק יותר שבו האוצר צריך לעשות חושבים, זו הגדרת הוועדה, כתב המינוי שניתן לוועדה הוא ארוך בצורה חריגה, עומד על חמישה עמודים. ובקריאה מהירה ברור שהוועדה נועדה להוסיף כסף לנכי צה"ל, ובאוצר גם מודים שהם חשבו על תוספת של כמיליארד שקל. אבל באוצר חשבו שתפקיד הוועדה הוא "להיערך לעידן החדש של הרבה פצועים, גם מבחינה תקציבית". אבל חברי הועדה לא הבינו כך, הם ראו את תפקידם כ"ועדה שמוסיפה תקציב לנכי צה"ל".
האוצר הכניס אמנם מספר הסתייגויות לכתב המינוי, כך בסעיף 8 נכתב כי "הוועדה תתחשב באילוצים התקציביים בראי תמונת המצב המקרוכלכלית ובמדיניות הפיסקלית של הממשלה" ובסעיף 9 "בשים לב לראייה ארוכת טווח והתחשבות באילוצים מקרו כלכליים". אבל מכיוון שהוועדה נועדה להוסיף כסף, והאוצר סירב לשים מסגרת תקציבית להמלצות, אז הדיונים בוועדה כמעט ולא היו תקציביים. גם האוצר עצמו לא העז ולא מעז לומר כי הוא רוצה 'לחסוך' כסף, באוצר מסתתרים מאחורי הטענה ש"הם רק רוצים לייעל את כספי השיקום, אך לא להקטין אותן", אבל מפתיע שבאוצר שכחו שהדרך 'לייעל', זה לשים את הלחץ התקציבי באופן מפורש וברור. גם בסוגיית האבחנה בין הלוחמים ללא-לוחמים, כתב המינוי מאוד מגומגם הוא כולל סעיף (10.6) שמורה לוועדה לבדוק "האם אפשר להוקיר לוחמים באופן מיוחד", זה מופיע רק בתור תוספת צדדית, וההחלטה של הוועדה לא לדון בכך נראית לגיטימית. במילים אחרות: האוצר נכנס לוועדה זו כשהוא לא בונה קואליציות פנימיות, שהוא לא כנה לגבי העובדה שהוא רוצה להקטין את עלויות השיקום. זה לא מתכון להצלחה.
עם זאת, בחזרה לאזרחי ישראל, יש כאן שני מסרים חשובים מאוד, המסר הראשון הוא שמשרד האוצר נמצא כעת בנחיתות ציבורית ופוליטית, ולכן יש לחזק אותו, אפשר לבקר אותו על התנהלות נקודתית לא מתוחכמת, אבל בסיפור הגדול אסור להתעלם מדגלי האזהרה שהאוצר מניף גבוה, חייבים לרסן את תקציב הביטחון, חייבים לחשוב על מגבלת המשאבים שלנו. אנו נמצאים בנקודה בה אנו כנראה מוכרחים להגדיל את תקציב הביטחון, אבל אנו גם מוכרחים להוריד את החוב ביחס לתוצר, ולשמור על השקעה בתשתיות ושירותים סבירים לאזרח. והמסר השני הוא, שהימשכות העימות הזו בין המשרדים נראית נורא, ועל הדרג המדיני להתערב ולנהל את האירוע (למרות שקשה לעשות זאת בתקופת בחירות), כי כעת הגענו לנקודת שפל מובהקת, המלצות מקצועיות לסיוע לנכי צה"ל הפכו לשק האגרוף בין שני משרדי הממשלה החשובים ביותר במדינה.
