עשור לאחר ההצבעה בעד ברקזיט: כלכלת בריטניה קטנה יותר והכאוס הפוליטי רק מתעצם
כחמש שנים אחרי ההתנתקות הסופית מהאיחוד האירופי, כלכלת הממלכה אומנם לא קרסה, אבל גם גן העדן שהבטיחו תומכי הפרישה לא התממש. התוצאה: טלטלות פוליטיות בלתי פוסקות וראש ממשלה שביעי בתוך עשור בדרך לדאונינג 10
מחר לפני עשור הצביעה בריטניה ברוב דחוק של 52% בעד עזיבת האיחוד האירופי. היום, יום לפני התאריך ההיסטורי, התייצב ראש הממשלה קיר סטארמר מחוץ לדאונינג 10 והודיע בקול חנוק על התפטרותו. "כל החלטה שקיבלתי נועדה להעמיד את המדינה שאני אוהב במקום הראשון", אמר, "ולכן אתפטר מראשות מפלגת הלייבור".
סטארמר, שזכה ב־2024 ברוב פרלמנטרי היסטורי של 174 מושבים, קרס בתוך פחות משנתיים תחת מרד פנימי, הפסדים מוחצים בבחירות המקומיות והתפטרות שרים בכירים. הוא יישאר ראש ממשלת מעבר עד לבחירת יורשו: ראש הממשלה השביעי של בריטניה מאז 2016.
לא במקרה חופף תאריך ההתפטרות לציון עשור למשאל עם על ברקזיט. אי־יציבות פוליטית כרונית, משבר התקציב של ראשת הממשלה ליז טראס שכמעט והקריס את הכלכלה ברקע צניחה היסטורית של הליש"ט, אינספור מרידות פוליטיות — כל אלה הם חלק מהחשבון הפתוח על אותה הצבעה.
בפועל, רוב הבריטים כבר סבורים שהפרידה מהאיחוד היתה מהלך מוטעה. לפי סקר של YouGov שנערך החודש, 57% מהבריטים סבורים שההחלטה לעזוב היתה שגויה, מול 30% שעדיין מצדדים בה. מדובר בהיפוך מדויק של תוצאות המשאל המקורי. אך אין לרוץ למסקנות מרחיקות לכת: עדיין, כשני שלישים מהבריטים לא תומכים בחזרה מלאה לאיחוד, אלא בעיקר ביחסים קרובים יותר עמו. יתרה מזו, אף מנהיג בכיר לא הציף את האפשרות. לא סטארמר, וגם לא מחליפו הצפוי אנדי ברנהאם, לשעבר ראש עיריית מנצ'סטר, שניצח החודש ברוב גדול בבחירות הביניים במחוז מייקרפילד, חזר לבית הנבחרים לאחר כמעט עשור ונחוש לקבל לידיו את הנהגת הלייבור ואת ראשות הממשלה. בוועידת הלייבור, ברנהאם הביע תקווה לראות את בריטניה חוזרת לאיחוד "בימי חייו", אך חזר בו מיד. נייג'ל פראג', מנהיג הימין הפופוליסטי וראש תנועת ReformUK, הכוכב החדש של הפוליטיקה הבריטית, דורש מבחינתו להתרחק מהאיחוד האירופי כמה שיותר. רק הליברל־דמוקרטים והירוקים תומכים בגלוי בחזרה, אך אין להם את הכוח הפוליטי לפעול בנידון.
כדי לבחון את שאלת הצלחת הברקזיט יש לחזור לשלוש ההבטחות של יזמיה: שליטה בגבולות, חיסכון תקציבי וגמישות במדיניות כלכלית המשוחררת משרשראות הבירוקרטיה האירופית. מנגד, יש לזכור את אזהרות המתנגדים: פגיעה קשה בסחר, בהשקעות ובמעמדה הפיננסי של לונדון, וכתוצאה, בצמיחה. עשור לאחר ההצבעה הגורלית, וכחמש שנים וחצי מאז הפרידה מהשוק המשותף, מספיקים על מנת לראות מי צדק. והתשובה אינה מחמיאה לאף אחד מהמחנות.
מבחינת קצב צמיחה, הקונצנזוס המחקרי התכנס סביב מסקנה אחת: הכלכלה הבריטית קטנה היום באופן מובהק ממה שהיתה לו נשארה באיחוד. לפי משרד התקציבים הממשלתי (OBR), הפגיעה ארוכת הטווח בתוצר הפוטנציאלי נאמדת בכ־4% מתחת לקו המגמה. מחקרים אחרים מדברים על פגיעה רחבה יותר: תמ"ג לנפש נמוך ב־8%-6%, השקעות נמוכות ב־18%-12% ופריון נמוך בכ־4%-3% — הכל ביחס לתרחיש של הישארות. הברקזיט לא הוביל למיתון ולא מוטט את הכלכלה, אבל כן שחק אותה, עם אובדן של כמה אחוזי תוצר הנאמדים בכטריליון ליש"ט. נתונים שאינם נתפסים כאסון.
יצוא השירותים דווקא טיפס
הפגיעה החריפה ביותר נרשמה בסחר בסחורות. היצוא שלהן ירד בכ־15%-10%, כשחברות קטנות רבות נטשו את השוק האירופי תחת עומס הטפסים וביקורת הגבולות. למעשה, בריטניה רשמה את הירידה החדה ביותר ביצוא סחורות מבין ה־G7. אילו רק שמרה על נתח השוק מ־2019, היצוא שלה היה גבוה בכ־20% ב־2024. בה בעת, כלכלנים מסכימים כי אי אפשר לייחס את כל האובדן הזה לברקזיט, כי אם גם לשיבוש שרשראות אספקה והשקעה נמוכה של ממשלות לאורך השנים.
אלא שבריטניה היא כלכלת שירותים, ושם התמונה הפוכה: כיום היא מייצאת השירותים הצומחת בקצב השלישי המהיר ביותר מקרב מדינות ה־G7, כאשר המגזר הזה מהווה כבר קרוב ל־60% מהיצוא. העודף האדיר מקזז חלקית את גירעונות הענק בחשבון הסחורות, כך שמערך הסחר הבריטי לא קרס, כי אם הפך מהר מהצפוי לכלכלת שירותים מובהקת עוד יותר. כלל היצוא והיבוא ביחס לתוצר כמעט ולא השתנה מאז המשאל על ברקזיט, ונותר כשני שלישים, כאשר את רוב המחיר ספגו היצואנים הקטנים.
2 צפייה בגלריה
ראש הממשלה המסתמן אנדי ברנהאם. כיהן כראש עיריית מנצ'סטר
(צילום: ריאן ג'נקינסון, Getty)
במקביל, הנבואות על נטישת הסיטי, בירת הפיננסים של אירופה, לא התממשו. התעסוקה שם קרובה לשיא, עם עלייה של 25% במספר המועסקים לעומת 2019. ועדיין, הנתח של בריטניה בהון הזר העולמי ירד מ־8.6% ב־2015 ל־7% ב־2025, בעוד הנתח של ארצות הברית זינק לכ־25%. בתחום השירותים הפיננסיים, היצוא לאיחוד האירופי נשחק, כאשר פירמות בריטיות החליפו יצוא חוצה גבולות בפעילות בתחומי האיחוד, כמו דבלין, פריז, פרנקפורט ואמסטרדם. הסיטי אומנם לא נפל, אבל איבד את מעמדו הבלעדי באירופה.
הברקזיט כן הצליח להשיג את הבטחת החיסכון התקציבי. התשלומים נטו של בריטניה לתקציב האיחוד, מהטיעונים המובילים של תומכי הברקזיט, צנחו בחדות מ־14.4 מיליארד ליש"ט ב־2020 לכ־1.6 מיליארד ליש"ט ב־2025. אלא שהתועלת מתגמדת מול העלות: אובדן התוצר גבוה בהרבה מהחיסכון בתשלומים לאיחוד.
הכשל החריף ביותר נמצא דווקא בעיקרון שהוציא את הברקזיט לדרך — Take Control Back — שהיה בתחילתו סלוגן שעניינו הגירה. בריטניה אכן עצרה את חופש התנועה האירופי, וההגירה נטו של אזרחי האיחוד הפכה שלילית, אלא שההגירה הכוללת זינקה לשיא היסטורי של כ־1.5 מיליון איש ב־2023, והתמתנה ל־813 אלף ב־2025, לעומת ממוצע של כ־244 אלף בשנים שקדמו לברקזיט. הסיבה לכך ידועה: מחסור חריף בעובדים במערכת הבריאות, בסיעוד, בחקלאות ובלוגיסטיקה, שאילץ את הממשלה לפתוח את הדלת למהגרים מהודו, ניגריה, פקיסטן, בנגלדש והפיליפינים. הברקזיט לא צמצם את התלות של בריטניה במהגרים, אלא רק החליף את מקורם: במקום אירופה — אפריקה ודרום אסיה.
לא רוצים את העלויות
זהו גם המנגנון שמסביר את הטלטלה הפוליטית שהכתה אתמול שוב בפרצופם של הבריטים. ההבטחה המרכזית של 2016 לא מומשה ותחושת ההחמצה הזינה את עלייתו של פראג', מי שמוביל בסקרים ושבר סופית את המערכת הדו־מפלגתית הוותיקה. התפטרותו של סטארמר היא החוליה האחרונה בשרשרת. כך, היעד של "החזרת שליטה" שלשמו יצא לדרך הברקזיט לא חל כעת על הגבולות, הצמיחה, ולבטח לא על היציבות הפוליטית. אף שהתקרבות מסוימת לאיחוד האירופי מתרחשת, היא עדיין שולית. וזו אולי המסקנה הבולטת, וגם המלכוד: הבריטים רוצים את התועלת של הברקזיט, אבל ללא העלות הנלווית.
מבחינת הריבונות הפורמלית על חקיקה, גבולות ומדיניות סחר, הברקזיט הצליח. אם המטרה היתה צמיחה מהירה יותר, הגירה נמוכה יותר ורמת חיים גבוהה יותר — קשה עד בלתי אפשרי להוכיח שהמהלך אכן תרם לכך. הברקזיט לא המיט את האסון שחזו מתנגדיו, אבל גם לא יצר את גן העדן שהבטיחו תומכיו. בסופו של דבר התקיימה כאן עסקה, שבה החליפה בריטניה נתח מהשגשוג הכלכלי בתמורה לעצמאות. עשור אחרי, השאלה איננה האם הברקזיט היה טעות, אלא האם גבה מחיר גבוה מדי. דבר אחד ברור: הבריטים לא מוכנים לשלם את מחיר התיקון, והדילמה הזו תעבור כעת לשולחנו של ראש הממשלה השביעי בתוך עשור.
