נקמה ב-250 קמ"ש: נהג המרוצים היהודי שהשפיל את הנאצים בברלין
סיפור המרוץ ההיסטורי ב-1934: איך הצליח נהג יהודי צעיר באלפא רומיאו להשפיל את מרצדס ואוטו אוניון הממומנות על ידי הנאצים אל מול 200 אלף צופים
ב-27 במאי 1934 הגיעה ההתרגשות במסלול המירוצים AVUS בגרמניה לשיא: אוטו אוניון ומרצדס בנץ, צמד יצרניות גרמניות שהמכוניות שלהן מומנו בכבדות על ידי המפלגה הנאצית, נערכו להציג את מכוניות המרוץ החדשות שלהן בפעם הראשונה במיצג של עליונות גרמנית.
מסלול AVUS לא היה "סתם מסלול". מדובר במסלול מירוצים באורך 19.5 קילומטרים בימיו הטובים, כזה שאירח את הגראן פרי הגרמני מאז 1926 - ואשר היה מעת לעת כביש ציבורי בלב ברלין. המסלול, זירת גלדיאטורים מוטורית וסופר מסוכנת, הורכב מצמד ישורות ארוכות שאפשרו למכוניות להגיע למהירויות של 250 קמ"ש ויותר.
ההמונים שבאו להריע לארים לא העזו למחוא כפיים ליהודי
השטחים סביב מסלול המירוצים עברו הכנה מיוחדת כדי לארח קהל נרחב במיוחד שיגיע כדי להריע לגדולתו של הגזע הארי, והקהל לא איכזב: באותו יום נרשמו 200 אלף מבקרים שהגיעו לצפות במרוץ הראשון שיכלול את מכונות המרוצים של הנאצים, ובהם גם אדולף הולנהיים, בכיר במפלגה הנאצית שהחזיק בתואר "השר האחראי על הספורט המוטורי". הולנהיים הזניק את המרוץ במו ידיו. רשימת הנהגים שהתחרו באותו יום כללה כמה "טאלנטים" של המפלגה הנאצית וגם כמה נהגי גראן פרי שנחשבים עד היום בין הטובים בעולם: האנס שטוק במכונית אוטו אוניון, טאציו נובולארי, עם רגל שבורה במזראטי ורודי קראצ'יולה במרצדס בנץ W 125 (שלבסוף לא התחרתה עקב תקלות).
המרוץ הוזנק בשעה ארבע בדיוק והאנס שטוק צבר פער משמעותי מיתר הנהגים. בסיבוב ה-12 שטוק נאלץ לפרוש עקב בעיית מצמד ואכילה וארזי האיטלקי תפס את ההובלה. אבל לקראת הסיבוב האחרון וארזי סבל מתקר שגרם לו להאט משמעותית.
בסופו של דבר, אחרי אחד המרוצים המרתקים בתולדות הספורט היה זה נהג ששמו גיא מול שחצה את קו הסיום במקום הראשון - באלפא רומיאו. הקהל, כך טוענים פרסומים מאותם ימים, לא מחא כפיים. אחרי הכול, גיא מול היה יהודי. ולא סתם יהודי, יהודי שהגיע אל קודש הקודשים של המפלגה הנאצית, הספורט המוטורי, במסלול שהגרמנים הכינו במיוחד כדי להוכיח את עליונותם, במכוניות שהנאצים בנו כדי להוכיח שהם הטובים ביותר בעולם על גלגלים, והביס אותם.
עליונות באמצעות מירוצים
כדי להבין מדוע הנאצים שנאו נהגי מירוצים יהודים באופן ספציפי יש להבין את רוח התקופה: ב-30 לינואר 1933 התמנה אדולף היטלר רשמית לתפקיד הקנצלר הגרמני, ובמפתיע אחת ההצהרות הראשונות שלו היתה שגרמניה הנאצית תהפוך למדינה הדומיננטית ביותר במירוצי גראן פרי.
מדוע מדינה שעדיין נמצאת בצרות כלכליות שהחלו במשבר הכלכלי הגדול צריכה קבוצות מרוצים מנצחות? ובכן: ראשית, היטלר אהב מכוניות, ושנית: מכוניות הן כוח ש"נגזל" מהגרמנים. לפי נתונים שפורסמו בשעתו בגרמניה, בשנת 1928 פעלו במדינה 64 יצרני רכב. ארבע שנים מאוחר יותר נותרו בגרמניה 26 יצרני רכב (אחרי "יום חמישי השחור"- המשבר הכלכלי העולמי שפרץ באוקטובר 1929). ב-1928 מנתה תעשיית הרכב הגרמנית 84 אלף עובדים. ב-1932 צנח מספרם ל-35 אלף. האבטלה שזינקה היתה מה שאיפשר להיטלר מלכתחילה לתפוס את השלטון, וניתן להבין מדוע היטלר בחר לטפח את תוכניות הספורט המוטורי.
עם כל הכבוד למפוטרים מתעשיית הפלדה, הפחם או הכימיקלים, פלדה ופחם אינם מסוגלים לנסוע במהירות 200 קילומטרים לשעה, למשוך קהל ולהחזיר את הגאווה לאומה הגרמנית. מכוניות דווקא כן. באותה עת לכל מדינה היתה "קבוצת דגל" שהמחישה את עוצמתה: בוגאטי לצרפתים, ERA לבריטים, אלפא רומיאו שנוהלה על ידי אנזו פרארי עבור האיטלקים. ולגרמנים לא היה כלום. 1932 היתה גם שנת מפנה - שנה לפני מינויו של היטלר, בגראן פרי הגרמני במסלול AVUS נרשמה בושה אדירה: רודי קרצ'יולה , נהג מרוצים אגדי וגרמני טהור, שמכוניות שהיו בבעלותו מביאות גם כיום סכומי עתק במכירות פומביות – נהג באלפא רומיאו.
קריאות הבוז רדפו אותו כשיצא למרוץ, למרות שהאלפא נצבעה בצבעי גרמניה. אבל המכונית החשובה ביותר מבחינת גרמניה היתה מרצדס בנץ יחודית, כזו שלא נראתה כמו כל היתר: היא היתה "סטרומליינר", כלומר היה לה גוף אוירודינאמי, כמו של מטוסים. למרצדס היתה סיבה להציג את הסטרומליינר דווקא שם: במסלולים אחרים, לעיצוב האוירודינאמי היתה פחות חשיבות. במסלול ב AVUS שאיפשר למכוניות להגיע למהירות 250 קמ"ש, לאוירודינאמיקה היה משקל גבוה.
הנהג, מנפרד פון בראוכיץ', נהג כשד משחת במכונית שמרצדס לא טרחה לצבוע, והקהל העניק לה את השם: "החץ הכסוף" בגלל צבעה של המתכת הבלתי צבועה. בסופו של דבר שני גרמנים נותרו במקומות הראשונים: פון בראוכיץ' במרצדס וקרצ'יולה באלפא. והחץ הכסוף הביא לפון בראוכיץ' ניצחון, במכונית גרמנית. היטלר לא פיספס את האנדרדוג בחץ הכסוף. אחרי הכול, במסגרת הסכם ורסאי לנאצים היה אסור לפתח מטוסים ולפרסם אותם באמצעי תעמולה. על מכוניות לא נאמר דבר.
כדי להבין את המשקל האדיר של מכוניות ושל מרוצים עבור הנאצים יש ללכת אחורה, כשלוש שנים לפני הניצחון של גיא מול: במאי 1931, כשנתיים לפני מינוי היטלר לקנצלר גרמניה, הוקם ה-NSKK, או "הכוח הממונע של הנציונאל סוציאליסטים". על פניו, סוג של מועדון נאצי לחובבי מכוניות. בפועל - הרבה יותר: ה-NSKK היה גוף סמי-צבאי שחבריו עסקו בכל ההיבטים המוטוריים של גרמניה הנאצית: החל מהסעות לחיילים, אימוני נהיגה לקראת מלחמה אפשרית וכלה במירוצי מכוניות. הכניסה, לארים בלבד.
בפברואר 1932 נכח היטלר בתערוכת הרכב בברלין, שם הציג את תוכניתו ל"החייאת" הכלכלה והגאווה הגרמנית: עוצמה באמצעות מכוניות, תוכנית שהתבססה על מכוניות עממיות, כלומר פולקסוואגן, בניית רשת כבישים, כלומר אוטובאן – ותוכנית מרוצים שתשיב לגרמנים את הגאווה הלאומית. היהודים, אגב, לא היו חלק מהתוכנית.
בגרמניה היו יהודים שהשתלבו בתעשיית הרכב אך הנאצים מחקו את זכרם ביעילות. ואחרי עליית הנאצים לשלטון, אלה מהם שהיו דומיננטיים בתעשיית הרכב נמלטו.
החיצים הכסופים של היטלר
היטלר לא היה זר לעולם המכוניות. בשנות השלושים והארבעים היטלר היה השגריר הטוב ביותר של מרצדס בנץ ומרצדס כבר התכוננה לקבל מהיטלר תקציבי עתק כדי להמשיך ולפתח את החץ הכסוף. אבל לפיהרר היו תוכניות אחרות: יצרנית רכב גרמנית נוספת ששמה היה "אוטו אוניון" נולדה כדי להתחרות במרצדס בנץ.
אוטו אוניון הורכבה מארבע חברות גרמניות ולכן הסמל שלה הורכב מארבע טבעות משולבות. לטובת מי שאינו מזהה: היום מדובר באאודי. מרצדס קיבלה מהיטלר סכום שהיה שווה ל-500 אלף דולר של 1932 ואילו אוטו אוניון קיבלה 300 אלף דולר כדי לפתח את מכוניות המרוץ האולטימטיביות. נציונאל סוציאליזם במיטבו. הבגידה של היטלר במרצדס לטובת אאודי נרשמה: "אנו יצרן הרכב הוותיק בעולם, יהיה זה חוסר צדק משווע אם הכספים שיועדו לנו יוקצו לחברה שטרם בנתה מכוניות", נכתב במסמכי מרצדס מאותה תקופה. לאוטו אוניון זה פחות שינה: היא גייסה מהנדס צעיר ששמו פרדיננד פורשה שתכנן עבורה את ה-P וואגן, מכונית מרוץ עם מנוע מרכזי, כלומר מאחורי הנהג. הסיבה לכך היתה חלוקת המשקל: חצי מקדימה, חצי מאחור, מכונית עם התנהגות כביש מושלמת. המנוע הכיל 16 בוכנות והפיק 280 כוחות סוס מנפח של 4.4 ליטרים.
למרצדס היה נשק מבהיל: W25, חץ כסוף שצויד במנוע בנפח 3.4 ליטרים עם מגדש-על שהפיק 325 כוחות סוס. מגדש העל של המרצדס, התקן שדחס אוויר למנוע כדי להגדיל את כוחו, יצר שלא במתכוון יללה חזקה ומבהילה. כמו שהיטלר אהב. באותם ימים רדיו היה המדיום העיקרי להעברת מסרים – ומכונית שמייללת יללה חזקה ומבהילה בעודה כותשת את יריביה עושה טוב לרייטינג.
המרצדס הוצגה ליוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי בינואר 1934, שכתב ביומנו: "עבודה נפלאה, רמה מעולה". גבלס היה מרוצה, למכונית של מרצדס היה משקל תעמולתי. באותו חודש נחשפה גם המכונית החדשה של אוטו אוניון. המפלגה הנאצית קבעה יעד למכוניות: הן חייבות להגיע ל 250 קמ"ש. בניסויים הראשונים הן הגיעו ליותר.
ואז החלו הצרות: באימונים שלפני המרוץ המכריע של מאי 1934, מרצדס בנץ, היצרנית שקיבלה מהמפלגה הנאצית את התקציב הגדול ביותר, הודיעה כי הקבוצה חווה בעיות טכניות: בסיבובי מנוע גבוהים משאבת הדלק של המרצדס הכסופה לא הצליחה לספק את הכמות הנדרשת, והמשמעות היא שבמהירות גבוהה למרצדסים פשוט אין מספיק כוח.
בהיעדר מרצדס, המפלצות של פרדיננד פורשה ואוטו אוניון נערכו להשתלטות מהירה על המסלול: סדר הזינוק נקבע בהגרלה ובמקום הראשון על הגריד (המקום ממנו מזנקים הנהגים) ניצב לואי שירון באלפא רומיאו . אחריו ארל האו במזראטי. הנהגים הגרמנים הרמן לינינגן ואוגוסט מומברגר חיכו במורד הגריד, במכוניות האוטו אוניון שלהם, משחרים לטרף כדי "לנקות מסלול" למען האנס שטוק, נהג המירוצים הגיבור הארי. רק שזה לא קרה.
היהודי שלא פחד מהמוות
וכאן נכנס לתמונה גיא מול. צעיר, יהודי, אלג'יראי, שמאחוריו לא עמדה מפלגה, לא יצרן רכב עם אידיאולוגיה לאומנית, רק חינוך של ילד יהודי מבית טוב. גיום לורן מול, או "גיא" בפי חבריו, נולד באלג'יר במאי 1910 לאב יהודי מצרפת ולאם מבית יהודי ספרדי. מול הצעיר, שהגיע מבית אמיד החל את דרכו במירוצי אופנועים באלג'יר, שם הבחין בו מרסל להו, נהג מירוצים אלג'יראי שלקח את מול תחת חסותו.
בספטמבר 1932 מול כבר השתתף בגראן פרי במרסיי, שם גם פגש לראשונה על הגריד את טאציו נובולארי ואכילה וארזי, שמות אגדיים מאותה תקופה. למול לא היה מימון מפלגתי אבל היה לו כסף מהבית והוא התייצב למרוץ בבוגאטי. הבוגאטי לא הביאה למול הרבה מזל ובהגרלת המיקומים הוא מצא עצמו מזנק באחד המקומות האחרונים מול טובי הנהגים של אותה תקופה.
למול זה לא שינה: הוא סיים במקום השלישי. בשנת 1933 מול כבר רכש אלפא רומיאו מהירה יותר והגיע למונזה כדי להתחרות. שם תפס מול את תשומת ליבו של ראש הקבוצה: אנזו פרארי, מנהל קבוצת מירוצים דאז. בביוגרפיה של אנזו פרארי "לה מיה ג'יו טריבלי" (השמחות האיומות שלי), הוא כתב: "מול לא היה הנהג הזר הראשון שלי, הוא היה הנהג האדיר הראשון שעשה זאת. בנה של אם ספרדיה ואב צרפתי, איני יודע היכן הוא נולד באלג'יר, איני יודע האם העירבוב בין גלויות ודתות הוא מה שהוביל את הצעיר הזה להיות עילוי אמיתי. ביחד עם מוס (הכוונה היא לסטירלינג מוס הבריטי) , הוא הנהג היחיד שניתן להשוות לטאציו נובולארי, ברוחו האגרסיבית, בתכונותיו המנטאליות בשלווה בה נהג, ובפיקחות בה התכונן למצבים בהם הוא עשוי למצוא את מותו. מעולם לא ראיתי כזו שלווה וביטחון עצמי בעת סכנה".
וכך, פרארי סיפק את המכונית, ומול סיפק את היתר – וב-1934 לקח את המקום הראשון בגראן פרי של מונאקו באלפא רומיאו טיפו B 2600. ואז הגיע המרוץ ב-AVUS הגרמני. המרצדסים כאמור סבלו מתקלות, אבל המכוניות של אוטו אוניון חיכו ליהודי באלפא רומיאו. שלא במפתיע, האנס שטוק ואוגוסט מומברגר הובילו במשך עשרת הסיבובים הראשונים כשהאוטו אוניונים שלהם שעטו במורד הישורות בשאגות מנוע שהועברו בשידור חי ברדיו הגרמני.
אבל למול היתה סבלנות וסיבולת. המרוץ החל בגשם, תנאי מזג אוויר שהגרמנים הצטיינו בהם, אבל השמש יצאה במהלך המרוץ. הגרמניות עתירות הכוח שעבדו חזק על טכניקת נהיגה בגשם החלו לשחוק במהירות צמיגים. בלי מים על המסלול ועם כל כך הרבה כוח, הגרמנים סבלו מבלאי צמיגים שדרש הרבה עצירות. מול שימר יכולת מנוע ובסיבובים האחרונים תפס את ההובלה.
לפי נתונים רשמיים מהמרוץ, מהירותו הממוצעת של מול במרוץ היתה 205.3 קמ"ש. במכונית פתוחה, על צמיגים דקיקים. מול חצה את קו הסיום דקה וחצי לפני אכילה וארזי עמיתו לקבוצה.
וארזי זעם, זו לא היתה הפעם הראשונה שמול ניצח על חשבונו, אבל זה לא שינה: היהודי מאלג'יר הביך את מכונות המלחמה הנאציות במגרש הביתי שלהן. נצחונו של מול יצר סכסוך פנימי בקבוצת פרארי: וארזי נגד מול. במרוץ הבא מול לא השתתף, הבוס ביקש שישב על הספסל ויתן לווארזי אוויר לנשימה.
העימות האחרון מול הגרמנים שעלה למול בחייו
המרוץ הבא היה האחרון של מול: באוגוסט 1934 התקיים מרוץ בקורסה פסקרנה שבאיטליה. אבל בניגוד לגראן פרי, לא היה מדובר במסלול סגור, אלא בכביש ציבורי. מול התייצב באלפא רומיאו. קרצ'יולה, הגיבור הגרמני התייצב במרצדס W 125 האימתנית, המכונית של היטלר, ולצידו גם בקמרקר הנה הגרמני במרצדס נוספת.
כבר בשלבי האימון המרצדס הצליחה להגיע למהירות של 295 קמ"ש בכביש ציבורי, למרות תנאים קשים שכללו גשם ובוץ על המסלול. למול, האיש שפרארי אמר עליו שהוא מתכונן למצבים שבהם ימצא את מותו, היתה מטרה מול עיניו: ציד נאצים.
ואז הגיעה הזדמנות לעקוף: ישורת בכביש צר באורך שניים וחצי קילומטרים בירידה. ואת הישורת חסמה המרצדס של הנה ששעטה במורד הכביש הצר. מול לחץ חזק והאלפא רומיאו הגיעה למהירות 270 קילומטרים לשעה. הנה הבחין ביהודי חסר הפחד שהחל בעקיפה, בכביש שלא היה בנוי לעקיפות ולא זז. הכביש הלך ונהיה צר והגלגלים של האלפא של מול נכנסו לתעלה בצד הכביש. הנה לא זז, מול סירב לוותר. ואז האלפא של מול פגעה בגשרון בצד הכביש, במהירות של מעל 200 קילומטרים לשעה והתרוממה באוויר.
מול נזרק מן המכונית שהתרסקה לחלוטין. היהודי שלימד את מכונת התעמולה הנאצית איך לנהוג מהר, נהרג במקום. מותו של מול הפך עם השנים למוקד חיכוכים בלתי פוסק: התקשורת האיטלקית טענה שהנה הגרמני אחראי לתאונה, אך הנה מעולם לא הודה בכלום. אחרי מלחמת העולם השניה הנה פתח מוסך מרצדס בנץ במינכן ונפטר בגיל 101 בספרד. גיא מול נקבר בטקס יהודי בבית העלמין מייזון קארה, באלג'יר.
