פרשנות
קודם יציבות, אחר כך כלכלה: המבחן האמיתי של ההסכם עם לבנון
הסכם המסגרת לא מבטיח ללבנון מיליארדי דולרים או תוכנית סיוע, אלא מנסה ליצור את התנאי הבסיסי ביותר לצמיחת הכלכלה: יציבות ביטחונית. רק אם האש לא תחודש, צבא לבנון יתבסס בדרום והממשלה תקדם רפורמות, ייפתח הפתח להשקעות ולשיקום של נזקי המלחמה, שכבר נאמדים בעשרות מיליארדי דולרים
הסכם המסגרת שנחתם בוושינגטון בין ישראל ללבנון הערב (ו') אינו מציג, לפי הפרטים שפורסמו עד כה, תוכנית כלכלית סדורה. אין בו קרן שיקום מוצהרת, אין התחייבות פומבית של מדינות המפרץ להזרים מיליארדים ואין סעיף גלוי שמבטיח ללבנון חבילת סיוע בינלאומית. למרות זאת, זהו הסכם בעל משמעות כלכלית מובהקת שכן הוא מנסה לייצר את התנאי שבלעדיו שום תוכנית שיקום לא תוכל להתרומם - יציבות ביטחונית מינימלית וריבונות מעשית של המדינה הלבנונית בשטחה.
המספרים מסבירים מדוע זו הנקודה המרכזית. לבנון נכנסת להסכם לאחר סבב מלחמה שהוסיף שכבה חדשה על משבר כלכלי חמור שנמשך מאז 2019. לפי הדיווחים האחרונים, הלחימה שפרצה במרץ בין ישראל לחיזבאללה גבתה בלבנון יותר מ-4,000 הרוגים והביאה לעקירתם של יותר ממיליון בני אדם. אלה אינם רק נתונים הומניטריים. מבחינת הכלכלה הלבנונית, מדובר בשיתוק של אזורי ייצור, מסחר, חקלאות, תיירות ושירותים - בדיוק אותם המנועים שמדינה במשבר עמוק זקוקה להם כדי לחזור לצמיחה, לייצור הכנסות ותעסוקה.
הכרה הדדית בריבונות - ונסיגה: ישראל ולבנון חתמו בוושינגטון על הסכם מסגרת
רוביו הכריז על הסכם מסגרת לאחר ארבעה ימי שיחות בוושינגטון, לצד שגרירי ישראל ולבנון שחתמו על ההסכם. גורמים שנחשפו לשיחות אמרו שהיה זה סבב השיחות "הגרוע ביותר" - אך שוב האמריקנים לחצו להגיע להסכמות. צבא ארה"ב יפקח על אזורי הפיילוט, בינתיים צה"ל יישאר על הקו הצהוב - ולא ייסוג מהבופור
לכתבה המלאה
עוד לפני הסבב הנוכחי, הבנק העולמי העריך את צורכי השיקום וההתאוששות של לבנון ב-11 מיליארד דולר בעקבות הסבב הקודם בין אוקטובר 2023 לדצמבר 2024. מתוך סכום זה, 3 עד 5 מיליארד דולר נדרשו למימון ציבורי, ו-6 עד 8 מיליארד דולר היו אמורים להגיע מהמגזר הפרטי. הנזק הכלכלי הכולל נאמד אז ב-14 מיליארד דולר, כולל 6.8 מיליארד דולר נזק פיזי לתשתיות ו-7.2 מיליארד דולר הפסדים כלכליים. תחום הדיור ספג לבדו נזקים של 4.6 מיליארד דולר והמסחר, התעשייה והתיירות רשמו הפסדים מצטברים של 3.4 מיליארד דולר.
המלחמה הנוכחית אמורה להעלות את החשבון לרמה גבוהה בהרבה. שר האוצר הלבנוני יאסין ג׳אבר הזהיר במאי כי כלכלת לבנון עלולה להתכווץ השנה ב-7% עד 10% וכי הנזק הישיר והעקיף מהמלחמה עשוי להגיע עד 20 מיליארד דולר. הממשלה כבר נאלצה להקצות 50 מיליון דולר לסיוע ליותר ממיליון עקורים, בזמן שהסיוע הבינלאומי הגיע רק לכ-100 מיליון דולר מתוך פנייה לסיוע של 300 מיליון דולר. במקביל, לבנון נשענת על הלוואות, בהן 200 מיליון דולר מהבנק העולמי ומענק אירופי של 45 מיליון יורו.
לכן המשמעות הכלכלית של ההסכם נמצאת בשאלה האם הוא יוכל לשנות את תפיסת הסיכון של תורמים, מוסדות פיננסיים ומשקיעים - כרגע נראה שהתשובה שלילית. כל עוד הדרום נותר אזור לחימה או אזור חיץ לא יציב, לא יהיה בסיס רציני לשיקום רחב. בנק, חברת תשתיות, קרן השקעות או מדינת מפרץ לא ימהרו להזרים כסף לפרויקטים שעלולים להיהרס בסבב הבא.
כאן נכנסת חשיבות אזורי הפיילוט שעליהם דווח: אזורים מוגדרים שבהם ישראל תיסוג, צבא לבנון יתפרס וגורמים אמריקנים יסייעו לוודא שאין בהם נוכחות של חיזבאללה. אם המודל הזה יעבוד אפילו בשטח מצומצם, הוא עשוי להפוך לתבנית כלכלית: באמצעות החזרת תושבים, פתיחת כבישים, חידוש מסחר, שיקום תשתיות מקומיות והזרמת סיוע בצורה מבוקרת. אם ייכשל, ההסכם יישאר מסמך מדיני ללא שום משמעות או אופק כלכלי.
הכלכלה הלבנונית זקוקה ליותר משקט
הבעיה היא שהכלכלה הלבנונית אינה זקוקה רק לשקט בגבול. היא זקוקה לרפורמות. הבנק העולמי העריך בינואר כי לבנון רשמה ב-2025 צמיחה של 3.5% לאחר שנים של התכווצות, בין היתר בזכות תיירות, צריכה פרטית והעברות כספים מהפזורה. הוא אף צפה אפשרות לצמיחה של 4% ב-2026, בתנאי שתימשך היציבות הפוליטית, יגיע מימון לשיקום ויתקדמו הרפורמות. התנאי הזה נשבר עם התחדשות המלחמה. גם קרן המטבע הבינלאומית מדגישה כי חידוש צמיחה בת קיימא מחייב ארגון מחדש של המערכת הבנקאית, מסגרת פיסקלית לטווח בינוני והסדר חוב ריבוני.
זו הסיבה שההתנגדות של חיזבאללה להסכם היא לא רק מכשול מדיני או ביטחוני, אלא היא גם סיכון כלכלי. חיזבאללה כבר מגדיר את המהלך כ"מסלול של ויתורים ללא תמורה" וטוען כי הוא פוגע בריבונות לבנון ומשרת את ישראל. אם ההתנגדות הזו תתורגם לשיתוק פוליטי, להפגנות, ללחץ על הממשלה או לחידוש אש בדרום, היא תרחיק שוב את לבנון מהכסף והאפשרות לשיקום. תורמים אינם מממנים ודאות מדומה שבנויה על הצהרות פוליטיות. משקיעים אינם נכנסים לשוק שבו ההחלטה על מלחמה ושלום אינה נמצאת בידי המדינה.
בסופו של דבר, הסכם המסגרת אינו מביא ללבנון את הכסף שהיא צריכה מחר בבוקר. הוא מציע מסלול שבו לבנון תוכל אולי לשכנע את העולם שיש טעם להשקיע בה מחדש. עבור מדינה שצורכי השיקום שלה כבר נאמדים בעשרות מיליארדי דולרים, זהו הבדל קריטי. הכסף יגיע רק אם ההסכם יהפוך ליציבות בשטח, אם צבא לבנון יצליח למלא תפקיד ממשי ואם הממשלה תתקדם ברפורמות שהמוסדות הבינלאומיים דורשים כבר שנים. בלי שלושת אלה, ההסכם יישאר מסגרת מדינית והכלכלה הלבנונית תישאר תקועה בין מלחמה, חוב ואמון שאבד.
