זהירות, פצצה אינפלציונית: מדינות אירופה ישלמו את החשבון הגדול של משבר האנרגיה
גלי ההדף של סגירת מצר הורמוז נעים במסלול ברור ממזרח למערב: מחסור מיידי בדלקים המורגש בהודו וביפן, היערכות למחסור בבנזין וסולר באוסטרליה ופצצת זמן אינפלציונית עבור הכלכלות החזקות בעולם
הניסיון להבין את משבר מצר הורמוז דרך פריזמה גלובלית אחידה הוא טעות אופטית. כדי לקלוט את ממדי האירוע, צריך להתחיל בגיאוגרפיה פשוטה ואכזרית: ארכיטקטורת האנרגיה העולמית בנויה כך שגלי ההדף של המשבר אינם פוגעים בכולם בבת אחת, אלא נעים במסלול ברור ממזרח למערב. בעוד העולם כולו נושא עיניים למפות המלחמה, הנתונים הכלכליים כבר מספרים סיפור של משבר תלת־שלבי: מחסור פיזי באסיה, חרדה אסטרטגית באוקיאניה ופצצת זמן אינפלציונית באירופה.
החזית הראשונה, והפגיעה ביותר, היא אסיה. הנתונים של סוכנות האנרגיה הבינלאומית אינם מותירים מקום לספק: כ־80% מהנפט ומוצריו שעברו דרך המצר בשנה החולפת יועדו לשווקים האסייתיים, יחד עם כמעט 90% מהגז הטבעי הנוזלי (LNG) שיצא מקטאר ומהאמירויות. עבור מדינות כמו הודו ויפן, הורמוז הוא לא רק נתיב סחר, כי אם התנאי הבסיסי לתפקוד התעשייה והתחבורה. לכן, באסיה המשבר מורגש קודם כל בזמינות הפיזית של חומרי הגלם. הלחץ הממשי אינו מתבטא רק במחסור בנפט גולמי, אלא במחסור קריטי במוצרים מעובדים כמו סולר, גז פחמימני מעובה (LPG) ודלקים תעשייתיים.
יפן חידשה סובסידיות ענק
הודו, למשל, כבר מזמן זנחה את שלב האזהרות ועברה לניהול משבר אגרסיבי. בתוך זמן קצר מהתפרצות העימות, הממשלה בניו דלהי עברה למשטר של הקצאות חירום, תוך שהיא נעה במהירות מהגדלה מינורית של מאגרים להסטה מסיבית של משאבים לכיוון תעשיות הליבה — פלדה, רכב וטקסטיל. המטרה ברורה: להשאיר את המפעלים הגדולים עובדים, גם במחיר צמצום הצריכה הפרטית. במקביל, יפן נאלצה לשלוף את הכלים הכבדים ביותר בארסנל הכלכלי שלה ולחדש סובסידיות ענק, רק כדי למנוע ממחיר הבנזין המקומי לזנק לרמות שישתקו את המשק. אלו אינם צעדים סמליים, כי אם פעולות של ממשלות שמבינות שהן בקו האש הראשון של שיבושי האספקה.
ככל שמתרחקים דרומה, לכיוון אוסטרליה וניו זילנד, התמונה משתנה. שם, הבעיה כרגע איננה המחסור הפיזי המיידי, אלא פגיעותה של שרשרת האספקה. עבור המדינות הללו, המלחמה במזרח התיכון היא תזכורת כואבת למיקומן בקצה הנתיב הלוגיסטי העולמי. בעוד באסיה ההיצע יורד, באוקיאניה המשבר מנוהל בחדרי המצב. הממשלות שם עברו למצב של ניהול עמידות, תוך היערכות לתרחיש שבו שרשרת האספקה תתארך ותתייקר ללא הכר. הנתונים על "ימי כיסוי" של בנזין וסולר הפכו למדד הלאומי החשוב ביותר, והמסר לציבור הוא של "עסקים כרגיל" — מסר שנועד בעיקר למנוע פאניקה, בעוד הדרגים המקצועיים כבר בונים תוכניות חירום ליום שבו המכליות פשוט יפסיקו להגיע.
אולם, הסיפור הגדול באמת מתרחש דווקא באירופה, גם אם הוא נראה פחות דרמטי לעין בטווח המיידי. לכאורה, אירופה תלויה פחות במצר הורמוז — רק כ־10% מה־LNG שלה עוברים שם — אך מדובר באשליה. הבעיה האירופית היא שאלת המחיר המאקרו־כלכלי והיכולת לשרוד את החורף הבא.
מחירי הגז באיחוד האירופי זינקו ב־70% מתחילת המלחמה ומחירי הנפט ב־60%. המספרים הללו מתורגמים ישירות לאינפלציה דוהרת, לצמיחה קפואה וליכולת לשרוד את החורף הבא
מחירי הגז באיחוד האירופי זינקו ב־70% ומחירי הנפט ב־60% מאז תחילת המשבר, והמספרים הללו מתורגמים ישירות לאינפלציה דוהרת ולצמיחה קפואה. אירופה נמצאת במרוץ נגד הזמן למילוי המאגרים, כשנתוני האחסון הנוכחיים — שנמצאים באזור המסוכן של פחות מ־30% — מעוררים חרדה עמוקה בנציבות האירופית. בעוד אסיה שואלת האם יהיה לנו דלק מחר, אירופה שואלת כמה יעלה לנו לחמם את הבתים בחורף הבא. זהו משבר של מחירי אנרגיה שמאיימים למוטט את התחרותיות של התעשייה האירופית ולייצר גל אינפלציוני, שגם הבנקים המרכזיים יתקשו לרסן.
בסופו של דבר, משבר הורמוז מוכיח שוב, שהעולם הוא כפר קטן ומקושר מדי. גלי ההדף שמתחילים כשיבוש פיזי בנמלי הודו ויפן, הופכים לחרדה לוגיסטית באוסטרליה ומסתיימים כטלטלה כלכלית חריפה בלב אירופה. המשבר הזה אולי התחיל במזרח התיכון, אבל את החשבון הסופי יגישו הכלכלות החזקות בעולם, כל אחת לפי מיקומה הגיאוגרפי והמחיר שהיא מוכנה לשלם עבור ביטחון אנרגטי.
