ניתוח
חיסול הבכירים בשילוב הכלכלה הקורסת מקרבים את אש המהפכה לטהראן
בשבועות האחרונים פועלת הכלכלה האיראנית במצב של טיפול נמרץ כאשר השלטון נוקט מהלכים נואשים כדי למנוע כאוס ברחובות. מחלוקת תלושי מזון, דרך השקת שטר של מיליון תומאן ועד העלאת שכר המינימום ב־60%, המשטר מנהל מרוץ נגד הזמן בניסיון למנוע ריסוק מוחלט של כוח הקנייה
לאחר רצף החיסולים הדרמטי של היממה האחרונה, המשטר האיראני ניצב בפני מבחן כפול, אולי הקשה בתולדותיו: מבחן הישרדות צבאי מול אויב חיצוני ומבחן יציבות פנימי מול רחוב מבעבע, שרק מחכה להזדמנות הנכונה להתפרץ. ההודעה על חיסולם של עלי לאריג'אני, ראש המועצה העליונה לביטחון לאומי, וע'ולאם־רזא סולימאני, מפקד הבסיג', איננה רק מכה מבצעית כואבת, כי אם פגיעה בשתי זרועות קריטיות, בו־זמנית, בתוך גוף השלטון. מצד אחד, אבד המוח המטפל בתיאום המדיני־אסטרטגי ובתפר העדין שבין הצבא לפוליטיקה, ומצד שני סולק מי שפיקד על המנגנון המבצעי שאמון על דיכוי העם ושימור הפחד בסמטאות.
חשיבותו של מפקד הבסיג' חורגת מההקשר הצבאי הצר, שכן הבסיג' הוא הקו האחרון של המשטר מול אזרחיו. זוהי זרוע חצי־צבאית שנועדה לכפות סדר בערים, לפזר הפגנות ולזרוע אימה בקרב אלו המעזים לחשוב על שינוי. סולימאני היה האיש שניהל את הדיכוי האלים בשש השנים האחרונות, כולל הטבח באלפי מפגינים בינואר האחרון. חיסולו יוצר סדק סמלי ומבצעי עמוק דווקא ברגע שבו המשטר זקוק להרתעה פנימית מקסימלית. כעת, כשהמשטר חשוף מתמיד, הוא פונה לאמצעי האחרון שנותר לו כדי לנסות ולמנוע את נפילתו — הכלכלה. אך גם בתחום הזה, כמו בתחום הצבאי, נראה כי האופציות שלו מצומצמות.
כדי להבין את החרדה האוחזת בצמרת המשטר צריך לזכור שהמלחמה הנוכחית לא פגשה כלכלה משגשגת, כי אם חולה במצב אנוש. הנתונים הרשמיים של הבנק המרכזי האיראני מספרים סיפור של קריסה מבנית מתמשכת, כאשר האינפלציה השנתית עומדת על למעלה מ־46% ומדד המחירים לצרכן באזורים העירוניים מזנק בשיעורים חודשיים מבהילים. בשוק החופשי, הריאל האיראני כבר איבד כמעט ממחצית ערכו בשנה האחרונה והוא נסחר סביב 1.5 מיליון ריאל לדולר. הסיבה היחידה שלא נרשמה צניחה חופשית נוספת של הריאל בימי המלחמה הראשונים, היא ששוק המט"ח כמעט וקפא לחלוטין. האיראנים יושבים על הגדר, המסחר בדולרים דליל, והציבור מחכה לראות לאן נושבת הרוח לפני שייפטר מהריאל האחרון שלו. במובן הזה, היציבות היחסית של המטבע היא אשליה אופטית המייצגת את השקט שלפני הסערה, ואיננה עדות לחוסן כלשהו של המערכת הבנקאית. המשטר מבין היטב, כי ברגע שהערפל הצבאי יתפזר מעט, הלחץ על המטבע יתחדש בעוצמה שתאיים לרסק את מה שנותר מכוח הקנייה של משק הבית הממוצע.
הצעדים הכלכליים שנקטה הממשלה האיראנית מאז פרוץ הקרבות ב־28 בפברואר אינם צעדי צמיחה, אלא ניהול חרדה קלאסי שנועד למנוע כאוס לוגיסטי וחברתי. העצירה המוחלטת של יצוא מוצרי מזון וחקלאות נועדה להבטיח את ביטחון התזונה של השוק המקומי, מנגנון מוכר של משטרים תחת מצור, המנסים לשדר שליטה בשרשרת האספקה. במקביל, הרחבת תוכנית הקאלאברג (הקופונים האלקטרוניים) מחזירה את איראן לימי מלחמת איראן־עיראק בשנות ה־80. עבור הדור המבוגר באיראן, חלוקת תלושי מזון היא זיכרון טראומטי של מחסור ותורים ארוכים, אך עבור המשטר מדובר בכלי לשליטה חברתית. העובדה שהתוכנית הורחבה לכלל משקי הבית, תוך ביטול הסינון לפי עשירוני הכנסה, מלמדת על עומק החרדה. בטהראן לא רוצים לקחת סיכון שאפילו מעמד הביניים ירגיש נטוש. בערכים דולריים מדובר בסכום זעום של כ־6.7 דולרים לאדם לחודש, אך המסר הפסיכולוגי הוא החשוב — המדינה היא המקור היחיד ללחם ולחלב, ולכן מרידה בה משמעותה רעב.
באותו ציר של פסיכולוגיית המונים יש לבחון את השקת שטר ה"איראן־צ'ק" החדש בערך של מיליון תומאן (תומאן שווה 10 ריאל). הבנק המרכזי מנסה להציג זאת כפתרון טכני ל"תנאים מיוחדים", אך בפועל מדובר בהכנה לתרחיש של בהלת מזומנים. המשטר מבין שאם אזרחים ייתקלו במחסור פיזי במזומן בכספומטים, הפאניקה ברחובות תהיה בלתי ניתנת לשליטה ותהפוך מהר מאוד למחאה פוליטית. השטר החדש הוא כמעט תמונת ראי של המשבר האיראני כולו: ערך נקוב גבוה ומפוצץ המנסה להסתיר כוח קנייה זעיר ודועך. זהו ניסיון להזריק אשליה של עושר למערכת שסובלת ממחסור חמור בערך אמיתי. כל איראני שמחזיק בשטר כזה יודע שהמיליון שכתוב עליו שווה פחות ופחות בכל יום שעובר, אך המשטר מקווה שהמסה הפיזית של הנייר תספק תחושת ביטחון זמנית שתמנע את ההסתערות הבאה על הבנקים.
אך הצעד המורכב והמסוכן ביותר שנקטה המנהיגות הוא העלאת שכר המינימום ביותר מ־60%. מדובר בהחלטה שעלולה להתברר כחרב פיפיות כלכלית, שכן היא מזריקה כמות אדירה של כסף למשק שבו ההיצע של מוצרים רק הולך וקטן בשל המלחמה, מה שצפוי להאיץ את הספירלה האינפלציונית. אולם, מבחינת המשטר, הסיכון האינפלציוני הוא משני לסיכון הפוליטי. עם כמעט 12 מיליון עובדים המשתכרים שכר מינימום — המייצגים את "קהילת העובדים" המבוטחים — המשטר מבין שזו השכבה שיכולה להשבית את המשק ולשתק את המדינה. העלאת השכר מ־69 דולר ל־111 דולר בחודש היא בבחינת "דמי שתיקה" שנועדו לקנות את נאמנותו של המעמד העובד.
מה שמאפשר למערכת האיראנית להמשיך ולהנשים את המנגנון הזה הוא מגזר הנפט, שטרם קרס למרות המכות הכואבות. חרף התקיפות בנכסים אסטרטגיים כמו אי הנפט ח'ארג, המשטר מצליח להמשיך ביצוא מוגבל דרך ערוצים חלופיים וציי רפאים של מכליות. החמצן המוניטרי הזה הוא מה שמאפשר את מימון הסובסידיות והגדלת השכר. אולם, מדובר במרוץ נגד הזמן. אסטרטגיית התשת המערב שמובילים בכירים כמו מוחסן רדאא'י, יועצו החדש של המנהיג העליון מוג'תבא ח'מינאי, השואפת לדחוף את מחירי הנפט העולמיים ל־200 דולר, מניחה שאיראן תוכל להחזיק מעמד זמן רב יותר מהסבלנות של הצרכן המערבי. זוהי הנחה מסוכנת. בעוד המערב סובל מעליית מחירים, איראן סובלת משחיקת יסודות הקיום. המערכת הכלכלית האיראנית הנוכחית היא מערכת של מצור. היסטורית, משטרים שמתבצרים מאחורי חומות של קופונים ושטרות חסרי ערך, מגלים לעיתים קרובות שהאיום הגדול ביותר איננו הטיל שחודר את ההגנה האווירית, כי אם הייאוש שחודר את דלת המטבח של האזרח הפשוט.
הכלכלה האיראנית של השבועות האחרונים פועלת במצב של טיפול נמרץ. הצמרת המדלדלת בטהראן מבטיחה לציבור רק את המינימום ההכרחי כדי למנוע קריסה מוחלטת של הסדר הציבורי. עם חיסולו של לאריג'אני, דמות שהיתה מסוגלת אולי לנווט פשרה כלשהי או תיאום מורכב, ועם אובדן הפיקוד הישיר על מנגנוני הדיכוי של הבסיג', המשטר נותר עם ארגז כלים כלכלי מוגבל מאוד. הלחץ הבינלאומי והצבאי מחד, וההתפוררות הפנימית מאידך, יוצרים מציאות שבה כל טעות בחישוב הכלכלי — בין אם הדפסת כסף יתרה או כשל בחלוקת המזון — עלולה להיות הגפרור שיצית מחדש את אש המהפכה.
המשטר בטהראן לא קורס עדיין, אך צעדיו מלמדים שהוא כבר נמצא במצב של הישרדות קיומית, שבו כל יום של שקט יחסי נקנה במחיר כלכלי כבד, שיצטרך להיפרע במוקדם או במאוחר. הסכנה האמיתית עבור האייתולות איננה רק הכוח הצבאי שעומד מולם, אלא הרגע שבו מיליוני אזרחים יבינו שהשטרות של מיליון תומאן שבידיהם הם רק ניירות ברוח, ויחליטו שהגיע הזמן לכתוב חוזה חברתי חדש עם הנהגה שתיתן להם אופק אמיתי.
