החזית הירוקה
איראן קרובה ליום האפס, וזה לא קשור לפצצה גרעינית
משק המים של איראן על סף קריסה בעקבות התייבשות מאגרים, כשל ניהולי ו”מאפיית מים”, והוא קרוב ליום שבו לא יוכל לענות על הביקוש. לפי מחקרי WWA, אספקת המים באיראן צפויה לרדת בכמעט 11% עד 2080, בעוד הביקוש יעלה בכ־30% עד 2050. המשך הסכסוך האזורי, שמסיט משאבים לצורכי מלחמה, צפוי להחריף את המצב
בקיץ שעבר איראן כמעט הגיעה ל״יום אפס״. לא מדובר במרחק מפצצה גרעינית, אלא ביום שבו אספקת המים לא יכולה לענות עוד על הביקוש המקומי וקורסת. נשיא איראן, מסעוד פזשכיאן, הזהיר שוב ושוב כי ייתכן שיהיה צורך לפנות את תושבי טהראן בשל משבר המים המחמיר. לחץ המים באיראן, המתמודדת עם השפעות קיצוניות של שינויי האקלים לצד ניהול כושל ומושחת של משק המים, הוא מהגבוהים בעולם. מצב הקיצון במדינה תרם לתסיסה חברתית ולמחאות, שבצל המלחמה נדמו. עוד קיץ בפתח, והסכסוך האזורי הממושך מאיים לפגוע עוד יותר במשק המים המוגבל, שכן משאבי הממשל מופנים לצורכי מלחמה.
התקיפות האחרונות אף הראו עד כמה פגיעות הפכו מערכות המים והאנרגיה של איראן. סרטונים מטהראן חשפו תעלות מים וצינורות ניקוז עולים באש לאחר תקיפות על מאגרי נפט סמוכים, מה שמרמז על כך שזרמים מזוהמים זורמים כעת במקום שבו זרמו בעבר מים נקיים. במפרץ, תקיפה על מתקן התפלה באי קשם (Qeshm) ותקיפת תגמול על מתקן מים בבחריין הבהירו כי תשתיות המים עצמן הופכות למטרה בשדה הקרב.
איראן מדורגת בין המדינות המתמודדות עם לחץ מים קיצוני מאוד, והיא גם מהמדינות הגרועות בעולם בנושא מחסור במים. מכון המשאבים העולמי (WRI) מדרג את איראן במקום ה־14 ברשימת המדינות הסובלות מלחץ מים בעולם, כאשר 26 מתוך 31 מחוזותיה חווים "לחץ מים קיצוני", וכ־100%-80% ממשאבי המים המתחדשים שלה מנוצלים מדי שנה עד תום. מחזורי הבצורת באיראן הופכים תכופים וקשים יותר. הסתיו האחרון סימן את אחת התקופות היבשות ביותר ב־20 השנים האחרונות בהיסטוריה האיראנית המודרנית. מחקרים של WWA) World Weather Attribution) הראו כי חומרה כזו היתה אמורה להתרחש פעם ב־80 שנה בעולם ללא שינויי האקלים, אך באקלים של ימינו היא צפויה להתרחש פעם בחמש שנים. אם כדור הארץ יתחמם ב־2 מעלות צלזיוס מעל לרמות הקדם־תעשייתיות בהתאם לתחזיות הנוכחיות, איראן עלולה להתמודד עם בצורת כזו בממוצע בכל שנה שנייה. בתנאים אלה של שינויי אקלים אספקת המים באיראן צפויה לרדת בכמעט 11% עד 2080, בעוד הביקוש יעלה בכ־30% עד 2050. נהרות שקיימו יישובים וחקלאות במשך מאות שנים מתייבשים, ועתודות מי התהום נשאבות בקצב גבוה בהרבה מההתחדשות הטבעית, למעלה מ־70% מהאקוויפרים המרכזיים נחשבים למנוצלים מעבר ליכולתם.
מי צריך התפלה
איראן כמעט ולא מתפילה מים. דרושה השקעה בשינוי מן היסוד של פרקטיקות חקלאיות
בצל שינוי האקלים המחריפים בשני העשורים האחרונים, מקורות המים המתחדשים של המדינה הצטמצמו ביותר משליש, מה שדוחף את איראן אל סף מחסור מוחלט במים, שעה שבניגוד למדינות אחרות בעולם המתמודדות עם לחץ מים קיצוני, דוגמת מדינות המפרץ ואף ישראל, באיראן אין כמעט התפלה (רק 3% מהמים הנצרכים מקורם בהתפלה), ומתקניה מיושנים ולא יעילים. שינוי של המצב ידרוש צעדים מרחיקי לכת: משאבים כספיים רבים שיושקעו בשינוי מן היסוד של פרקטיקות חקלאיות, הקמה של תשתיות מודרניות, תיקון צנרת עירונית מיושנת. ללא שינויים נדרשים, כל גל חום, כשל במאגר מים או תקיפת תשתיות בשל המלחמה, ידחפו את מערכת המים השברירית קרוב יותר לקריסה מוחלטת. אם בשנים האחרונות משבר המים היה נחלתם העיקרית של כפרים וערי פריפריה, הוא זוחל במהירות אל הערים הגדולות. יש לכך סיבות היסטוריות לצד ניהול כושל ועקבי. החל משנות ה־30, וביתר שאת בשנות ה־60 של המאה שעברה תחת "המהפכה הלבנה", איראן עודדה חקלאות עתירת מים והתרחבות תעשייתית, לרוב ללא התחשבות במגבלות ההידרולוגיות הבסיסיות שלה.
כ־90% מהמים משמשים לחקלאות, חלק ניכר מהם באמצעות השקיית הצפה בזבזנית על קרקע צחיחה שבה גדלים יבולים הדורשים כמויות עתק של מים, כמו חיטה, אורז וסלק סוכר. זאת בעוד תקציבים שהזרימה המדינה מאז שנות ה־80 למשק המים הגיעו לעתים קרובות לקבלנים בעלי קשרים פוליטיים, במה שמכונה "מאפיית המים". "מאפיית המים" קידמה פרויקטים ששירתו את האליטות הפוליטיות וייצרו מצג שווא של יצרנות, בעוד מצב משק המים הידרדר. כך, למשל, מתן רישיונות למאות אלפי בארות, רבות מהן ללא פיקוח, האיץ את שאיבת מי התהום. במקומות מסוימים מפלס האקוויפרים ירד בצורה כה דרסטית עד ששקיעת הקרקע הפכה לבלתי הפיכה, מה שגורם נזק לכבישים, למבנים ולשטחים חקלאיים. הניהול הכושל שחק את אמון הציבור ותרם לתסיסה.
לאורך השנים הפנו השלטונות מים מאזורים כפריים לעירוניים, מה שחיזק את תחושת ההזנחה באזורים אלה. אולם גם טהראן, שנחשבה חסינה למשברים, נאלצת כעת להתמודד עם מחסור חמור, שעה שכ־10 מיליון תושביה מסתמכים על מאגרים הרריים המאוימים בשל הצטמצמות מעטפת השלג ועליית הטמפרטורה. באספהאן, נהר הזאיאנדה־רוד, שהיווה את הבסיס להקמת העיר, נותר יבש זה מספר שנים. שינויי האקלים גם הובילו לכך שהגשמים פחתו בעד כ־85% בחלק מהאזורים, וגם עצמאותה החקלאית של המדינה בסכנה: היא כבר מתקשה לייצר מספיק מזון להאכלת אוכלוסייתה, כ־92 מיליון נפש, ללא יבוא. התלות הגוברת בדגנים מיובאים, למשל, חושפת את איראן לתנודתיות בשוק העולמי, המועצמת על ידי סנקציות בינלאומיות והיפר־אינפלציה מקומית.
אינתיפאדת הצמאים
המונים יצאו במחאה בעקבות תחושה שהממשלה מייצרת בצורת מכוונת באזורים מסוימים
המשטר באיראן מדכא ביד רמה מחאות, אך המצב המשברי כבר גרם לתושבים לצאת לרחובות. ב־2021, למשל, ערביי אהוואז במחוז ח'וזסתאן המערבי הובילו את "אינתיפאדת הצמאים", שנבעה מתסכול מניהול כושל של המים ומהתחושה שהממשלה מייצרת בצורת מכוונת. בנובמבר 2025 דווח על מחאת סטודנטים בטהראן לאחר שזרם המים למעונות הופסק, לצד מחאות מקומיות קטנות באזורים מוכי בצורת. בינואר השנה התפשט גל מחאה נרחב על רקע המשבר הכלכלי, ובתוך כך גם המחסור במים ומשבר האנרגיה.
בצל המלחמה בעיית המים נדחקה לשוליים ואיתה גם התסיסה הפנימית באיראן. אולם המשטר משתמש בבעיית המים של המזרח התיכון כנשק, כשהוא מאיים לפוצץ מתקני התפלה וסכרים במדינות המפרץ. איראן פגעה במכוון במתקנים בבחריין ובכווית, בעוד תקיפות אמריקאיות פגעו, על פי הדיווחים, במתקן איראני אחד. ההנהגה האיראנית אף איימה להשמיד מתקני התפלה במדינות המפרץ בתגובה לאיומיו של נשיא ארה”ב דונלד טראמפ לתקוף את תשתיות האנרגיה שלה. תקיפות או נזק לסכרים או לתשתיות מים באיראן עלולות להיות הרסניות. מחסור במים גם עשוי לאתגר את משק האנרגיה. כאשר יש מחסור במים, תחנות הכוח חייבות להפחית את התפוקה או להיסגר זמנית, גם אם יש מאגרי נפט וגז בשפע.
