ניתוח
כמו הנשיא עצמו, תוכנית המכסים היא כאוס
הסכמי הסחר המועטים שהשיג נשיא ארה"ב לקראת הדדליין של 1 באוגוסט אינם סופיים, הצהרות הממשל לגבי ההכנסות מהמכסים לא מתיישרות עם העובדות, והמשברים הגיאופוליטיים שטראמפ בוחש בהם, רק מתעצמים. מהיגיון כלכלי לקוי ועד גולים עצמיים למשק האמריקאי — תוכנית המכסים של הנשיא מתבררת בינתיים כהפך הגמור מניצחון
יממה לפני שפג תוקפו של האולטימטום לגיבוש הסכמי סחר גלובליים, שעליו הצהיר נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ב"יום השחרור" באפריל, נדמה שמערכת הסחר הבינלאומית שטראמפ מבקש לבנות מחדש משקפת היטב את אישיותו: כאוטית ולא יציבה. עד כה, מהלך המכסים של הנשיא לא הצליח לממש אף אחד מיעדיו, כאשר גם הסכמי הסחר המועטים שהושגו, הם חלקיים בלבד.
אחת משלוש הרגליים של חזון MAGA של טראמפ (להפוך את אמריקה לגדולה שוב) היא שינוי דרמטי במדיניות סחר החוץ המתבססת על החזרת ייצור לארצות הברית (לצורך יצירת מקומות עבודה) ונשענת על השתת מכסים בהיקף חסר תקדים על כלל שותפות הסחר.
באותו "יום שחרור", טראמפ הסביר את המהלך הדרמטי (הזנקת מכסים מ־2.5% בממוצע לכ־18%-21%, השיעור הגבוה ביותר מאז 1911) בכך שהיחס כלפי ארצות הברית הוא מפלה, וגורם לפגיעה קשה בביטחון ובכלכלה. "מכס היא המילה היפה ביותר במילון", הוא הסביר.
המטרה המוצהרת היתה לחסל, או לצמצם משמעותית, את גירעונות הסחר בעולם המוצרים, שאפיינו את הקשרים המסחריים בין הכלכלה הגדולה בעולם לשותפותיה. אך היה גם יעד נוסף: להחליף כבסיס המס את מס הכנסה — ששינה את פני מערכת המס האמריקאית — במכסים, כפי שהיה נהוג בארצות הברית בתחילת המאה.
כבר בשלב זה התחילו להתברר החורים הענקיים במה שכבר זכה לכינוי Trumponomics. ראשית, ארצות הברית היא כלכלת שירותים מובהקת (80%-77% מהתמ"ג) עם עודף של כ־300 מיליארד דולר בסקטור הזה. אך חשוב מכל, טראמפ כבר משתמש בכלי המכסים למטרות פוליטיות מובהקות, ללא קשר לנתונים הסטטיסטיים. הדוגמה הבולטת ביותר היא מול ברזיל, מדינה שצפויה לספוג את המכס הגדול ביותר, בגובה 50%. זה 18 שנה שאין לארצות הברית גירעון מסחרי (בסחורות) מול ברזיל. ההפך הוא הנכון: ב־2024 היא אף רשמה עודף מסחרי מול כלכלת הענק הדרום־אמריקאית בגובה 7.4 מיליארד דולר. אם בודקים את המאזן המסחרי כולו, כולל שירותים, העודף המסחרי של ארצות הברית מזנק ליותר מ־28 מיליארד דולר.
טראמפ גם לא הסתיר כי המכס האסטרונומי, הצפוי לחסל חלק מהיבוא הברזילאי, אינו נובע מסיבות כלכליות, כי אם מכוון נגד "ציד המכשפות", לדבריו, שנשיא ברזיל לואיז "לולה" אינסיו דה סילבה מנהל נגד יריבו, הפופוליסט הימני ז'איר בולסונרו, הנשיא לשעבר וטראמפיסט נלהב.
ומה לגבי ההכנסות מהמכסים? אנשי טראמפ ממשיכים להבטיח, כי אלה "ישלמו את הגירעון שלנו". בד בבד, אותם בכירים, לרבות שר המסחר הווארד לוטניק ושר האוצר סקוט בסנט, ממשיכים לזרוק לחלל האוויר אומדנים להכנסות, כאשר האחרון היה של היועץ הנשיאותי פיטר נבארו, ועמד על 7 טריליון דולר. אלא שחזיונות לחוד ונתונים לחוד: ניתוח של הנתונים שהתקבלו עד כה מראה, כי ההכנסות ממכסים צפויות להגיע השנה לכ־240 מיליארד דולר, ולאורך עשור, לכ־2.5 טריליון דולר בלבד. הנתונים הללו מתיישרים עם הערכות מכוני המחקר העצמאיים, כמו מעבדת התקציב של אוניברסיטת ייל, שדיווחה על אומדן של כ־2.9 טריליון דולר, עם 450 מיליארד דולר אובדן הכנסות בגלל נזקי המכסים (כלומר, כ־2.5 טריליון דולר בהכנסות). הבעיה היא, שחבילת הטבות המס שטראמפ אישר זה עתה מגיעה ל־5.5 טריליון דולר על פני עשור — וקל להבין כי המספרים לא מתכנסים.
וזו בדיוק הבעיה האקוטית של תוכנית המכסים: נזקי המשנה הדרמטיים שהיא עלולה להנחית על הכלכלה האמריקאית ומשקי הבית, בעיקר אלה שהעלו את טראמפ שוב לשלטון. התוצאה המיידית של המכסים תהיה זינוק באינפלציה. במילים פשוטות, משקי הבית הם אלה שיצטרכו לשלם הרבה יותר עבור אותו סל צריכה בסיסי. הרי מי שמשלם את המכסים הוא לא היצרן הקנדי או הגרמני, כי אם היבואן האמריקאי, שיגלגל את העלויות הנוספות לצרכן, במידת האפשר. על פי הערכות הבנק המרכזי של אטלנטה, עלויות המחיה יטפסו בממוצע בכ־1,270 דולר למשק בית בשנה (הערכה של מכון המחקר Tax Foundation מציינת עלייה של 1,619 דולר כבר בשנה הבאה). הסכום הזה לא ידגדג את העשירים ביותר, שכן עיקר הנטל ייפול דווקא על העניים ביותר בחברה האמריקאית. לפי בדיקה של מכון המחקר בייל, המכסים החדשים יגרעו כ־2.7% מההכנסה נטו (כלומר, אחרי מסים וקצבאות) של העשירון התחתון, כ־1.7%-1.5% בעשירון השני עד השמיני, ו־0.8% בלבד מהעשירון העליון. אבל זו לא הבעיה היחידה. חלק מהמכסים לא מוטלים בהכרח על מוצרים סופיים, אלא על תשומות קריטיות לתעשייה האמריקאית שטראמפ מבקש לעודד. השיבושים בשרשראות האספקה שהמכסים עלולים לחולל לכלכלת ארצות הברית מאיימים לפגוע בתמ"ג. כך, בדיקה של אוניברסיטת פנסילבניה הראתה כי המכסים עשויים לצמצם את התמ"ג בכ־6% בטווח הארוך ולגרום במקביל לשחיקה של 5% בשכר.
אז מה קרה ב־90 הימים (שהפכו למעשה ל־120) שטראמפ הקצה לשותפות הסחר של ארצות הברית על מנת לעצב מחדש את מפת המכסים? התשובה המהירה היא שקשה מאוד לדעת. בראש ובראשונה, כי טראמפ משנה את דעתו כמעט מדי יום, מאיים להשית מכסים חדשים, ואחרי שנוצרת תחושה שהמדינה המסוימת בדרך לגיבוש הסכם עם ארצות הברית, הוא ממציא "יוצא מן הכלל" שמשנה את התמונה. הדוגמה הבולטת ביותר היא קנדה: המכס הכללי המושת עליה עומד כעת על 35%, אך לגבי מוצרי אנרגיה (לרבות נפט, גז ואשלג), המכס עומד על 10%. אבל זה לא נגמר כאן: המכסים החדשים חלים על מוצרים קנדיים שאינם מכוסים על ידי הסכם הסחר בין ארצות הברית־מקסיקו־קנדה (USMCA), שמהווים כ־62% מהיבוא הקנדי. כלומר, תיאורטית, על 38% מהיבוא הקנדי לא חלים מכסים. הבעיה השנייה היא, כי הממשל קבע גם מכסים שאינם קשורים למדינת המוצא, אלא למוצר עצמו.
הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא במגזר המתכות, כמו אלומיניום ופלדה, שם המכס עומד על 50% (נכון להיום). עוד נדבך שמוסיף רכיב משמעותי של אי־ודאות, הוא העובדה כי ההסכמים שעליהם הצהיר טראמפ כ"דיל", הם בעצם לא יותר מאשר עקרונות כלליים, ולא חתימה על הסכם סופי. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ההסכמות מול האיחוד האירופי, המנהל עם ארצות הברית את יחסי הסחר הענפים בעולם, הנאמדים בכ־1.8 טריליון דולר (כולל שירותים) ואחראים על כשליש מהסחר העולמי.
ההסכם מבוסס על מכס כללי חדש של 15% — זינוק חד של יותר מ־12% לעומת המכס הממוצע שחל על האיחוד האירופי ערב חזרתו של טראמפ לבית הלבן. אך בתעשיות קריטיות ישנם הרבה מאוד סימני שאלה. למשל, האם בסופו של דבר יחליט טראמפ להשית מכס ייחודי על מוצרים מתעשיית הפארמה — ללא קשר למדינה המייבאת. זו שאלה מהותית במיוחד, שכן תעשיית הפארמה האירופית מייצאת לארצות הברית בהיקף של כ־140 מיליארד דולר (כ־23% מכלל יצוא הסחורות האירופי). מעבר לכך, ישנם גם מגזרים שכלל לא הושגו לגביהם הסכמות, כמו משקאות אלכוהוליים, תעשייה המייצאת לארצות הברית בכ־10 מיליארד דולר והיא מאוד רגישה פוליטית עבור האירופים.
המסקנה היא, כי עד שייחתם ההסכם הסופי מול האיחוד האירופי, הוא עלול עוד לעלות על שרטון כמה פעמים. ולראיה, כבר במעמד ההצהרות של טראמפ ונציבת האיחוד אורסולה פון דר ליין, הודיעה הנציבה כי בכוונתה להמשיך ולהיאבק על שיפור התעריפים. היא גם לא הסתירה את אכזבתה מגובה המכס שהושת על היבשת.
גם ברמה הסמלית, טראמפ לא ממש הצליח לשקף את העוצמה האמריקאית. הדוגמה הבולטת ביותר היא מול סין, היריבה שהיא כעת היחידה המסוגלת לאיים על ההגמוניה האמריקאית. למרות האיומים, טראמפ לא הצליח להשיג את היעד שהציב, ודחה, פעם אחר פעם, את האולטימטום שהציב. עד כה, הנשיא האמריקאי לא השיג הסכם מול סין, כי אם שלל התחייבויות פתוחות והסכמים חלקיים, לרבות בנושאים שטראמפ עצמו הגדיר קריטיים, כמו זכויות קניין רוחני, העדפות סחר ושיתוף פעולה טכנולוגי. סין לא נכנעה. וכאשר טראמפ הסלים, היא הגיבה במכסי גומלין. הקרב בין המעצמות נעצר במכסים של 125%, ואז טראמפ הכריז על "הפסקת אש" וחזרה למכס האוניברסלי. השיחות בין הצדדים נמשכות, כאשר רק אתמול נתן טראמפ ארכה של 90 יום נוספים להשגת הסכם סופי.
בשורה התחתונה, אחרי יותר מחצי שנה של ממשל טראמפ, כולם יכולים להרשות לעצמם להיות מאוכזבים, למעט ישראל. היחס המועדף של טראמפ כלפיה עשוי להניב בסופו של דבר מכס נמוך מאוד ביחס לשאר שותפות הסחר, כפי שציין הציר הכלכלי בוושינגטון נח הקר בריאיון לכלכליסט השבוע.
אך הכלכלה העולמית לא השתפרה בחודשים הללו, וזה יפגע גם בכלכלת ישראל, התלויה מאוד בסחר העולמי. שלשום דיווחה קרן המטבע הבינלאומית (IMF) על שיפור זעיר בתחזיות הצמיחה לשנתיים הבאות, גם בשל הקדמת יצוא לארצות הברית בצל המכסים, ושיעורי צמיחה שהם עדיין מתחת לרמות שלפני הקורונה, תוך הדגשה כי הסיכונים רבים מהסיכויים.
אף שחל שיפור לעומת אי־הוודאות המוחלטת ששררה בימים שאחרי הכרזת "יום השחרור", מעט מאוד אור נכנס לתמונה. ברור לכל, כי גלובליזציית הסחר שהביאה לעולם צמיחה כלכלית וצמצמה את ממדי העוני, דועכת והולכת.
חשוב להבהיר: מצדדי הסדר הכלכלי החדש שטראמפ מבקש לייצר מסבירים כי כמו בכל מהפכה, מדובר על חבלי לידה. האינפלציה, אי־הוודאות והיעדר היציבות הם זמניים, ובעוד כמה חודשים (או שנים) אמריקה תהיה גדולה שוב. אלא שחוסר האמון כלפי טראמפ וארצות הברית, בעיקר מצד בעלות הברית — בשיאו. כאשר מסתכלים על התמונה הרחבה, טראמפ לא הצליח לעצור את המלחמה באוקראינה, מסתבך והולך עם ממשלת נתניהו בבוץ העזתי, וכבר נאלץ להתערב בשלושה סכסוכים עולמיים שיצאו משליטה, על רקע הזעזועים שהוא מחולל במערכת הפוליטית הבינלאומית (ישראל־איראן, הודו־פקיסטן וקמבודיה־תאילנד). אם יש משהו טוב שמצפה לנו מכל הזעזועים הללו, בינתיים הוא לא נראה באופק.
