מירוץ האנרגיה
כשמדינה מייצאת כור גרעיני, היא בונה שותפות אסטרטגית ארוכת שנים
עסקה למכירת כור לא מסתיימת עם חיבור התחנה לחשמל, אלא יוצרת תלות בתחומי אספקת דלק גרעיני, תחזוקה והכשרת מהנדסים. השותפות הגרעינית החדשה בין ארה"ב לסעודיה נועדה למנוע ברית כזו עם רוסיה או סין
במבט ראשון, תחנת כוח גרעינית נראית כמו עוד פרויקט תשתיות. המדינה זקוקה לחשמל, חברה זרה, בדרך כלל, מקימה כור, והחשמל זורם לרשת.
אלא שבעולם הגרעין העסקה בדרך כלל לא מסתיימת עם חיבור התחנה לחשמל. המדינה שמספקת את הכור עשויה להישאר בתמונה במשך עשרות שנים דרך אספקת דלק גרעיני, הכשרת מהנדסים, תחזוק מערכות בקרה וטיפול בדלק המשומש.
זו הסיבה שהמרוץ הנוכחי להקמת כורים הוא גם מאבק גיאופוליטי. 77 כורים נמצאים כיום בבנייה וכ־120 נוספים בשלבי תכנון, כשרוב הצמיחה מתרכזת באסיה ובמדינות שמבקשות להקים כור לראשונה או להרחיב במהירות תוכניות גרעין. מבחינת ארצות הברית, רוסיה וסין, לכל כור שנמכר למדינה כזו ישנה היכולת לקבע מערכת יחסים טכנולוגית, פיננסית ופוליטית, לדור שלם.
הדוגמה העדכנית ביותר היא סעודיה. ב־22 ביולי חתמו וושינגטון וריאד על הסכם לשיתוף פעולה גרעיני אזרחי, הסכם 123, שאמור לפתוח את השוק הסעודי לחברות אמריקאיות. משרד האנרגיה האמריקאי הגדיר את ההסכם "בסיס לשותפות של עשרות שנים בהיקף של מיליארדי דולרים", והדגיש כי אחת ממטרותיו היא לחזק את מעמדה התחרותי של ארצות הברית.
מאחורי הניסוח המסחרי מסתתרת הכרעה אסטרטגית. אם ארצות הברית לא תספק לריאד את הטכנולוגיה, המתחרות האפשריות לעשות זאת הן רוסיה, סין ודרום קוריאה. מבחינת וושינגטון, השאלה המכרעת היא מי יקבע את כללי המשחק של תוכנית גרעין סעודית שתלווה את הממלכה במשך עשרות שנים קדימה.
מוסקבה הפכה את יצוא הגרעין לאחד מכלי ההשפעה המשמעותיים ביותר שלה. בסוף 2025 היו לענקית האנרגיה הרוסית רוסאטום הסכמים לבניית 22 כורים בשבע מדינות
כור חשמל כשלעצמו איננו פצצת גרעין. הסיכון מתחיל בעיקר במעגל הדלק. העשרת אורניום היא תהליך שנדרש לייצור דלק לכורים רבים, אבל אותה תשתית, אם היא מותאמת ומופעלת ברמות העשרה גבוהות בהרבה, יכולה לקרב מדינה ליכולת ייצור חומר בקיע לנשק. גם עיבוד מחדש של דלק משומש יכול ליצור מסלול עם משמעות צבאית.
לכן, הסוגיה בסעודיה איננה רק אם ייבנה כור, כי אם אילו יכולות נוספות תרוויח הממלכה. הסכם ארצות הברית־איחוד האמירויות מ־2009 נחשב במשך שנים לתקן הזהב, משום שאבו דאבי ויתרה על העשרה ועל עיבוד מחדש. סביב ההסכם הסעודי התנהל ויכוח בדיוק בנקודה הזו, כאשר נכון לעכשיו קיים עדיין פער בין חשיבותו העצומה לבין חוסר הבהירות לגבי מספר תנאים מעשיים.
במזרח התיכון יש לכך משמעות מיוחדת. יורש העצר מוחמד בן סלמאן הצהיר בעבר, שסעודיה תפעל להשגת נשק גרעיני, אם איראן תעשה זאת. לכן, כל צעד שמרחיב את הידע, התשתית וכוח האדם הגרעיני בממלכה, נבחן גם דרך שאלת "היכולת הסמויה". כלומר, כמה זמן יידרש למסלול אזרחי לעבור למסלול צבאי. כאן נכנסת רוסיה לתמונה. במשך שנים הפכה מוסקבה את יצוא הגרעין לאחד מכלי ההשפעה המשמעותיים ביותר שלה. בסוף 2025 היו לענקית האנרגיה רוסאטום הסכמים לבניית 22 כורים בשבע מדינות והיא מחזיקה בתיק פרויקטי הגרעין הזרים הגדול בעולם.
המודל הרוסי בולט במיוחד בטורקיה. בתחנת הכוח הגרעינית הראשונה של טורקיה, אקויו, רוסאטום היא הרבה יותר מחברה קבלנית. הפרויקט נבנה במודל Build-Own-Operate, כלומר החברה הרוסית בונה את התחנה, מחזיקה בה ומפעילה אותה. זה יוצר תלות מסוג שונה לעומת גז או נפט. מכלית אפשר לקנות מיצרן אחר בתוך חודשים, בעוד שהחלפת ספק לכור גרעיני יכולה לדרוש רישוי מחדש, התאמת דלק, חוזי שירות חדשים והכשרת כוח אדם.
סין מגיעה מנקודת פתיחה אחרת. היא עדיין רחוקה מרוסיה במספר הכורים שהצליחה לייצא, אבל היא בונה במהירות בסיס טכנולוגי ותעשייתי עצום ומנסה לתרגם אותו ליצוא. ספינת הדגל שלה, Hualong One, מפעילה שני כורים בפקיסטן עם צפי להקמת כור נוסף.
זהו החיבור הגיאופוליטי החשוב: מדינות שאין להן מיליארדי דולרים פנויים להקמת כור, קונות חבילה הכוללת אשראי, בנייה, דלק, הכשרה ושירותים. כאשר אותה חבילה מגיעה מחברה ממשלתית רוסית או סינית, הגבול בין עסקה מסחרית למדיניות חוץ הופך דק מאוד. הסיכון איננו שרוסיה או סין יכבו כור בלחיצת כפתור. הבעיה היא ריכוז של ידע, שירותים ומימון בידי ספק יחיד שמזוהה עם מעצמה אשר לה אינטרסים משלה. ככל שהתלות עמוקה יותר, כך העלות הכלכלית והפוליטית של עימות עם אותה מעצמה, מטפסת.
זו הסיבה שחשיבות העסקה עם סעודיה היא הרבה יותר מאשר החשמל שהיא תייצר. וושינגטון מתחרה לא רק על הזכות למכור לריאד כורים, אלא על השאלה מי ילווה את תוכנית הגרעין ומי יקבע את גבולות היכולת הגרעינית של הממלכה.
