ניתוח
המלכוד האיראני: לכמה זמן יספיק להם המט"ח?
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הכריז על החרפה דרמטית במלחמה הכלכלית, ואיראן נאלצת לתעדף את הדולרים למזון, תרופות וחומרי גלם, כשניתוק הקשרים עם איחוד האמירויות מאיים לפגוע באחד מנתיבי הסחר והכסף המרכזיים שלה
הכרזת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בשבוע שחלף על החרפה דרמטית במלחמה הכלכלית נגד איראן התקבלה בטהרן בשני אופנים קוטביים. כלפי חוץ, המשטר מבטיח כי גם מהלך זה ייכשל. בתוך המדינה, מתנהל דיון מפוכח בהרבה: לכמה זמן יספיק המט"ח, כיצד מחזירים את הכנסות היצוא, מה עושים אם דובאי תיסגר לסוחרים איראנים והאם ניתן להמשיך לסבסד דלק בהיקפים העצומים הנוכחיים.
זהו גם המקום שבו המהלך האמריקאי החדש עשוי להיות שונה מסבבים קודמים. איראן בנתה מערכת שמאפשרת לה לחיות תחת סנקציות כולל מכירת נפט באמצעות מתווכים וצי צללים, חברות קש, חלפנים, חשבונות במדינות אחרות, עסקאות ברטר ושימוש ביואן הסיני ובמטבעות מקומיים. האתגר של וושינגטון הוא לפגוע במערכת העוקפת הזאת ובעיקר לגרום לבנקים, סוחרים וממשלות לחשוש מהמחיר האמריקאי של המשך עסקים עם טהרן.
באיראן כבר נערכים לכך. העיתון הכלכלי דניא־י אקתסאד הקדיש בסוף השבוע ניתוח ל"תוכנית לחיזוק מצאי המט"ח של המדינה". לפי הנתונים שהציג, בארבעת החודשים הראשונים של שנת 1405 האיראנית, שהחלה במרץ 2026, הועברו לבנק המרכזי כ־7.5 מיליארד דולר מהכנסות הנפט - פי 1.5 מהסכום בתקופה המקבילה אשתקד. קודם לכן, לדברי גורמים בבנק המרכזי, נוספו כ־4.5 מיליארד דולר ליתרות המט"ח. על פי הערכת העיתון, המשאבים הללו, לצד הכנסות נוספות במט"ח, עשויים לאפשר למדינה לממן צרכים בסיסיים ויבוא חיוני בעשרת החודשים הראשונים של 1405 - עד בערך ינואר 2027. אך הבעיה לא נפתרה. להפך. הדיון האיראני עוסק כעת באופן שבו יש להקצות מט"ח, בתזמון הזרמתו למשק ובכמות שכדאי להשאיר בצד למקרה של זעזוע נוסף. הבנק המרכזי מנסה במקביל לצמצם פערים בין שערי החליפין ולהכריח יצואנים להחזיר מהר יותר את הכנסותיהם במט"ח למערכת הרשמית.
במילים אחרות, איראן עוברת בהדרגה מניהול משבר לניהול מלאי תחת מצור. מזון, תרופות וחומרי גלם חיוניים בעדיפות; תעשיות ויבוא פחות חיוני אמורים להידחק לאחור. כבר במלחמה הקטין הבנק המרכזי משמעותית את הקצאת המט"ח למשרד התעשייה, בעוד שהקצאות למזון, תרופות וציוד רפואי קיבלו עדיפות.
המשטר גם ינסה לפזר במהירות את נתיבי הסחר והכסף. עיראק הופכת חשובה יותר כמקור למט"ח וכשוק ליצוא איראני. מסחר במטבעות מקומיים, עסקאות חליפין ונתיבים יבשתיים צפונה ומזרחה יכולים לצמצם חלק מהתלות בדולר. כבר לפני הכרזת טראמפ קראו גורמים באיראן להעביר חלק גדול יותר מהסחר למסדרונות הצפוני והמזרחי כדי להפחית את התלות במספר מצומצם של שערים למסחר החוץ. אבל לכל חלופה יש מחיר. נתיבים ארוכים יותר מייקרים הובלה; חלפנים ומתווכים גובים עמלות; ברטר מצמצם גמישות והיואן אינו תחליף לדולר. אם ארצות הברית תצליח להרחיב את האיום גם על הגופים הזרים שמאפשרים עסקאות אלו, העלות של כל דולר שיגיע לאיראן תעלה.
הפגיעה האפשרית בערוץ של איחוד האמירויות, אחרי שזו הודיעה על נתק בעקבות המשך התקיפות האיראניות על נכסיה, מטרידה במיוחד את השיח הכלכלי האיראני. דניא־י אקתסאד העריך כי האמירויות קשורה לכשליש מהיבוא האיראני וכי דובאי היוותה במשך שנים מרכז בולט להעברת סחורות, כספים ושירותי חלפנות עבור איראן. מבחינת טהרן ניתן למצוא מסלולים חלופיים, אך קשה להחליף במהירות תשתית מסחרית ופיננסית שנבנתה עשרות שנים.
המלכודת הקשה ביותר נמצאת דווקא בבית. נשיא איראן מסעוד פזשכיאן המחיש אותה ביום שישי כששאל מדוע הממשלה צריכה לרכוש בנזין במחיר של 130 אלף תומאן (69 סנט) לליטר ולמכור אותו לציבור ב־1,500 תומאן (פחות מסנט). פזשכיאן קשר זאת ישירות למחסור במשאבים למימון סיוע במזון, תשלומים לחקלאים, ביטוח, עובדים וגמלאים.
הפתרון הכלכלי המתבקש - צמצום הסבסוד - הוא גם אחד הצעדים המסוכנים ביותר מבחינה פוליטית. העלאת מחיר הדלק מתגלגלת במהירות לתחבורה, מזון ומחירי מוצרים אחרים, במדינה שכבר סובלת מאינפלציה קשה. כך נוצר עימות בין הצורך של הממשלה לייצב את התקציב ליכולת הציבור לספוג עוד מכה ביוקר המחיה. הפרלמנט דורש זהירות ומתנגד לזעזוע מחירים במלחמה, ביום שישי יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף אמר לאנשי עסקים בבגדד. "לא משנה כמה כוח צבאי יהיה לנו", אמר, "אם האנשים יהיו רעבים ולא יהיו מחזור כספים, צמיחה כלכלית וייצור לאומי - לא נשרוד".
לחץ כלכלי לא יספיק
האם המלחמה הכלכלית יכולה להפיל את המשטר? לחץ כלכלי לבדו אינו מבטיח דבר. איראן הוכיחה במשך ארבעה עשורים יכולת להעביר חלק גדול מהמחיר לאזרחים, לקצץ בצריכה ולהגן בעדיפות על מנגנוני השלטון והביטחון. הסכנה למשטר גדלה אם כמה משברים מתחברים: אובדן מהיר של הכנסות מט"ח, קושי לממן יבוא בסיסי, שחיקה בסובסידיות ובשכר, זינוק נוסף במחירים, מחאה רחבה ובמקביל מאבק בתוך האליטה על הדרך לסיים את המשבר.
הסימנים הראשונים למתח הזה כבר קיימים: משרד החוץ מבטיח שהסנקציות ייכשלו; קאליבאף מזהיר שעוצמה צבאית אינה מספיקה בלי כלכלה מתפקדת; הבנק המרכזי אוגר מט"ח ומצמצם הקצאות ופזשכיאן קרא לסיים את המלחמה עכשיו, כשאיראן עדיין נמצאת "בעוצמה ובכבוד".
לכן המבחן למהלך הוא אם וושינגטון תצליח לצמצם את דרכי המילוט הכלכליות של איראן כך שכל החלטה שלה תישא מחיר גבוה יותר בקופה הממשלתית, בכיס של האזרח או ביציבות הפוליטית.
