פיגועי התאומים גמלו את ארה"ב מהתלות בנפט מיובא מהמזה"ת
המלחמות באפגניסטן ובעיראק המחישו עבור וושינגטון את הצורך בצמצום חשיפה לאזור המפרץ. התוצאה: האצת מהפכת הפצלים שהפכה את ארה"ב למעצמת נפט
בימים שלאחר פיגועי 11 בספטמבר היה קל להניח שהזעזוע הגיאופוליטי יקפיץ את מחירי הנפט. בפועל קרה כמעט ההפך. לאחר עלייה קצרה, המחירים ירדו במהירות. ההאטה שכבר החלה בכלכלה העולמית החריפה, התעופה נעצרה והביקוש לדלק סילוני ירד. מחיר הנפט העולמי ירד מכ־25 דולר לחבית לפני הפיגועים לכ־18 דולר בסוף נובמבר 2001.
מחיר החבית היה למעשה ההשפעה הפחות משמעותית של הפיגועים על שוק האנרגיה. זו ניכרה בשינוי עמוק יותר: עבור ארצות הברית, התלות בנפט מיובא, ובעיקר מהמזרח התיכון, נהפכה מבעיה כלכלית לסוגיה של ביטחון לאומי.
ב־2001 ייצרה ארצות הברית פחות מ־6 מיליון חביות נפט גולמי ביום, בעוד היבוא נטו עמד על כ־11 מיליון חביות ביום, כ־2.7 מיליון ממדינות המפרץ. ההסדר היה ברור: המפרץ סיפק חלק חשוב מהאנרגיה שהניעה את הכלכלה האמריקאית, וארצות הברית סיפקה מטרייה ביטחונית ליצרניות הנפט.
אחרי 11 בספטמבר הקשר הזה נעשה מורכב יותר. העובדה ש־15 מתוך 19 החוטפים היו אזרחים סעודים, הגבירה את הביקורת בארצות הברית על היחסים עם הממלכה. בה בעת, המלחמות באפגניסטן ובעיראק שבאו לאחר הפיגועים המחישו עד כמה אזור הנפט המרכזי בעולם כרוך בסיכון פוליטי וביטחוני. המסקנה בוושינגטון היתה, שאין זה נכון לנטוש את המפרץ, אלא יש לצמצם חשיפה אליו.
ב־2006 ניסח הנשיא ג'ורג' וו. בוש את השינוי באופן שנחרת בזיכרון: "אמריקה מכורה לנפט". הוא הציב יעד להחליף עד 2025 יותר מ־75% מיבוא הנפט מהמזרח התיכון וקשר במפורש בין תלות באנרגיה לביטחון הלאומי והכלכלי. הטכנולוגיות שעליהן דיבר כללו אתנול, סוללות, אנרגיה גרעינית ומקורות מתחדשים. בפועל, מה ששינה במידה רבה את מאזן הנפט האמריקאי היה מהפכת הפצלים, כלומר שילוב של קידוחים אופקיים וסדיקה הידראולית, שהפכו מאגרי נפט וגז שלא היו כלכליים, למקור הפקה עצום.
פיגועי 11 בספטמבר הם לא אלה שיצרו את מהפכת הפצלים. עם זאת, הפיגועים והמלחמות העניקו לתפיסה של "עצמאות אנרגטית" משקל פוליטי וביטחוני גדול בהרבה.
התוצאה לאחר כ־25 שנה, דרמטית. ב־2025 הפיקה ארצות הברית שיא של 13.6 מיליון חביות נפט גולמי ביום והיתה מפיקת הנפט הגדולה בעולם. יבוא הנפט נטו, שעמד ב־2001 על כמעט 11 מיליון חביות ביום, התהפך. בשנה שעברה היתה ארצות הברית יצואנית נטו של נפט ומוצריו בהיקף של כ־2.85 מיליון חביות ביום. יבוא הנפט הגולמי ממדינות המפרץ ירד לכ־8% מכלל יבוא הנפט לארצות הברית.
למרות זאת, חשיבות המפרץ לשוק העולמי נשמרת. ארצות הברית אומנם קונה ממנו פחות, אבל מחיר הנפט נותר גלובלי. לכן, משבר במצר הורמוז או ירידה חדה בהפקה הסעודית עדיין יכולים להתגלגל למחירי הדלק בארצות הברית. זה גם מסביר את העניין האמריקאי ביציבות נתיבי השיט באזור.
גם בצד השני חל שינוי. מדינות המפרץ הבינו שהן לא יכולות לבסס את עתידן על ההנחה שהעולם, ובמיוחד ארצות הברית, יזדקק לנפט שלהן באותה מידה בשנים הבאות. גם כאן 11 בספטמבר היה רק חלק מהרקע, כאשר הניסיונות לגוון את כלכלות המפרץ קדמו לפיגועים.
ב־2016, סעודיה השיקה את חזון 2030, שמטרתו להשתחרר בהדרגה מהתלות ביצוא נפט. איחוד האמירויות החלה את תהליך הגיוון עוד קודם, בעיקר בדובאי, ואילו קטאר אימצה עוד ב־2008 חזון לאומי ל־2030. המכנה המשותף הוא ניסיון להפוך את הכנסות הנפט והגז להון שמייצר מקורות הכנסה חדשים: תיירות, תעופה, לוגיסטיקה, פיננסים, תעשייה, טכנולוגיה, נדל"ן, ספורט ואנרגיות חדשות.
במקביל, מרכז הכובד של הביקוש עבר מזרחה. לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית, כ־80% מהנפט ומוצרי הנפט שעברו במצר הורמוז ב־2025 היו מיועדים לאסיה; סין והודו לבדן קיבלו 44% מיצוא הנפט הגולמי שעבר במצר. מבחינת ריאד, אבו דאבי ודוחה, המשמעות היא שמערכת היחסים הכלכלית החשובה איננה עוד רק עם הלקוח האמריקאי. לצד הברית הביטחונית עם וושינגטון הן בונות קשרי אנרגיה, השקעות וסחר עמוקים יותר עם סין, הודו ושאר אסיה.
זהו שינוי גדול בזהות הכלכלית של המפרץ. לפני 25 שנה נתפסו מדינות האזור בעיקר כיצואניות נפט. כיום הן גם יצואניות הון, משקיעות גלובליות ובעלות שאיפות להפוך למרכזים של תיירות, מסחר, תחבורה וטכנולוגיה. קרנות העושר שלהן הפכו לכלי מרכזי במדיניות הכלכלית והגיאופוליטית והכסף מנפט מושקע יותר ויותר בבניית מנועי צמיחה מקומיים.
יש כבר תוצאות. בסעודיה דווח כי התוצר הריאלי הלא־נפטי בממלכה צמח ב־4.9% ב־2025. ברחבי מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ הפעילות הלא־הידרוקרבונית התחזקה. אבל התלות לא נעלמה: הכנסות המדינה, היצוא ומאזני החוץ עדיין מושפעים מאוד ממחיר החבית, ובמדינות כמו כווית וקטאר פחמימנים עדיין מהווים סביב 90% מהיצוא.
לכן המורשת הכלכלית של 11 בספטמבר בזירת האנרגיה היא מעבר להפחתת התלות של ארצות הברית במזרח התיכון. ארצות הברית תלויה עדיין בשוק הנפט העולמי, ומדינות המפרץ אינן נפרדות מהנפט. להפך, הן ממשיכות להשקיע בהפקת נפט וגז.
מה שהשתנה הוא מאזן התלות. ב־2001 ארצות הברית חששה שמחסור בנפט מהמזרח התיכון יפגע קשות בכלכלתה. ב־2026 היא מעצמת אנרגיה ומפיקת הנפט הגדולה בעולם. במקביל, המדינות שהחזיקו אז ביתרון של משאב שקשה היה להחליפו, החלו לבנות לעצמן עתיד שבו הנפט מממן את השינוי, במקום להיות השינוי עצמו.
