פרשנות
אחרי נסיגת ארה"ב: עיראק פגיעה בשל התלות באיראן וחסימת מצרי הורמוז
המבחן של ממשלת עיראק נוגע ליכולתה לשמור על יציבות פנימית ולהפוך את המדינה ליעד להשקעות; אבל פירוק המיליציות נדחה לפחות עד יוני 2027; במקביל המשק שלה תלוי בגז הטבעי האיראני, והיא תיאלץ לאתר מקור אנרגיה אחר
יציאת כוחות הקואליציה בראשות ארה"ב מעיראק מסיימת היום תקופה של יותר מעשור שבה הביטחון היה המרכיב המרכזי ביחסים בין בגדאד לוושינגטון. כעת המבחן עובר לזירה רחבה יותר, והיא האם הממשלה העיראקית מסוגלת לשמור על יציבות פנימית, לרסן את המיליציות, להגן על מתקני האנרגיה והגבולות ובמקביל להפוך את עיראק למדינה שחברות זרות מוכנות להשקיע בה בהיקפים גדולים.
זה אינו מעבר פשוט. ערב השלמת הנסיגה הצהיר ראש הממשלה עלי א-זיידי כי לאחר 30 בספטמבר "לא יהיה עוד צורך" בקבוצות חמושות מחוץ למנגנוני המדינה וכי כוחות הביטחון העיראקיים מסוגלים להגן על המדינה. אלא שהמציאות מורכבת יותר. התוכנית המקורית הייתה לקשור בין יציאת הכוחות הזרים לבין פירוק הדרגתי של המיליציות. מול התנגדות של הארגונים החזקים, ובהם מיליציות המקורבות לאיראן, היעד לפירוקן מנשק נדחה לפחות עד יוני 2027.
לכך יש משמעות כלכלית ישירה. עבור משקיע זר, השאלה היא מי שולט בנמלים, בגבולות, בצינורות ובמערכת הפיננסית. במאי אף הטיל משרד האוצר האמריקאי סנקציות על סגן שר הנפט העיראקי ועל בכירי מיליציות, בטענה שסייעו בהסטת נפט לטובת איראן ורשתות המזוהות עמה. כלומר, חדירת המיליציות נוגעת ישירות לענף שמממן את המדינה.
וזו נקודת התורפה המרכזית של עיראק. יותר מ-90% מהכנסות הממשלה עדיין מגיעות מנפט, וקרן המטבע הבינלאומית צופה שהתלות הזאת תישאר גבוהה גם עד סוף העשור. במקביל, הצמיחה במגזר הלא-נפטי בהאטה, הוצאות השכר והפנסיה צפויות להגיע ליותר ממחצית מהוצאות הממשלה עד 2030.
גם יכולתה של עיראק למכור את הנפט שלה אינה מובנת מאליה. המלחמה וההגבלות על השיט בהורמוז פגעו ביכולת לייצא בחופשיות דרך המפרץ. זו הסיבה שחברת שיווק הנפט הממשלתית SOMO נאלצה להציע רק החודש הנחות של 15-20.8 דולר לחבית בחלק מהמכרזים כדי למשוך קונים שיסכימו להתמודד עם סיכוני השילוח. הייצוא מדרום המדינה התאושש לכ-2.6 מיליון חביות ביום בספטמבר לעומת כ-2.35 מיליון באוגוסט אך הדבר הושג במחיר מסחרי משמעותי.
לעיראק יש אמנם נתיב צפוני דרך טורקיה, אך הוא רחוק מלהחליף את נמלי הדרום. נתוני חברת הצינורות הטורקית BOTAŞ מראים שבאוגוסט עברו בצינור עיראק-טורקיה כ-4.7 מיליון חביות בלבד בכל החודש - סדר גודל של כ-150 אלף חביות ביום. זו תזכורת לכך שגם מדינה שמחזיקה בעתודות נפט מהגדולות בעולם נותרת פגיעה מאוד בנתיבי הייצוא שלה.
התלות הקשה באיראן
במקביל, האחיזה האיראנית עמוקה גם במשק החשמל. עיראק אמנם הפסיקה לייבא חשמל ישירות מאיראן לאחר ביטול הפטור האמריקאי אך היא עדיין תלויה בגז האיראני: לפי מינהל המידע האמריקני לאנרגיה, גז המיובא מאיראן סיפק בשנים האחרונות יותר מ-30% מייצור החשמל העיראקי. לכן כל ניסיון של בגדאד לצמצם את השפעת טהראן מחייב לא רק פירוק מיליציות אלא גם החלפת מקור אנרגיה.
כאן נמצא גם פוטנציאל ההשקעה. רשות ההשקעות העיראקית טוענת כי היקף ההשקעות המצטבר במדינה כבר הגיע לכ-104 מיליארד דולר, מהם 67 מיליארד השקעות זרות. אלה נתונים ממשלתיים שיש להתייחס אליהם בזהירות אבל הצורך עצמו ברור והוא כולל חשמל, גז, דיור, כבישים, תעשייה, מים ותשתיות תחבורה.
ארה"ב אינה מתכוונת לצאת מעיראק מבחינה כלכלית. בביקורו בוושינגטון ביולי נפגש א-זיידי עם נציגי חברות אמריקאיות מובילות והדגיש כי הגדלת הפקת הנפט, והרחבת יכולת הייצוא, הזיקוק והגז עומדות במרכז התוכנית הכלכלית.
וזו הנקודה החשובה ביום שאחרי הנסיגה - עיראק עדיין נמצאת בין הפטיש האמריקאי לסדן האיראני. מצד אחד עומדת מערכת איראנית של מיליציות, תלות בגז ורשתות כלכליות שהתבססו במשך שנים. מהצד השני וושינגטון מנסה להרחיב את השפעתה דרך חברות אנרגיה, בנקים, תשתיות והשקעות.
לעיראק יש יתרונות גדולים: נפט, שוק של כ-47 מיליון תושבים ומיקום שמחבר את המפרץ עם טורקיה וסוריה. אבל כל עוד יצוא הנפט שלה תלוי בנתיבי שיט פגיעים, החשמל שלה תלוי בגז איראני והמיליציות ממשיכות לפעול מחוץ לשליטה מלאה של המדינה, הפוטנציאל הזה יישאר מוגבל.
האמריקאים יוצאים. כעת בגדאד צריכה להוכיח שהיא מסוגלת לשלוט לא רק בשטח שלה, אלא גם בכסף, באנרגיה ובנתיבי הסחר שעליהם תלוי העתיד הכלכלי שלה.
