ברננקי זה הקרדשיאן החדש

קים קרדשיאן, מאחורייך! כוכב חדש הופיע בשמי המדיה החברתית, כשהוא צובר בן לילה עשרות אלפי עוקבים בטוויטר, סוגר בבלוג שלו חשבונות עם יריבים ישנים, וכל פוסט חדש שלו מצית דיונים נסערים ברשת. הישג די מרשים עבור בלוגר בתחילת דרכו שכותב על "כלכלה, פיננסים ולפעמים גם על בייסבול".

לבלוגר הזה קוראים בן ברננקי, ועד לפני כשנה וחצי הוא היה האדם החזק ביותר בכלכלה העולמית: יו"ר הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארה"ב. ברננקי, שרבים רואים בו את מי שהציל את הכלכלה הגלובלית רגע לפני הנפילה לתהום, הוא כיום עמית במכון ברוקינגס היוקרתי. או בניסוחו, הוא ב"אזרחות".

לחיים האזרחיים יש יתרון עבור ברננקי: הוא יכול להתבטא בחופשיות. בדרך כלל בנקאים מרכזיים נזהרים לא לספק רמזים על המדיניות העתידית שלהם, כדי לא להזיז בטעות את השווקים. התוצאה היא התמחות בהצהרות שקשה להבין מהן משהו. כפי שקודמו של ברננקי בתפקיד, אלן גרינספאן, ניסח זאת, כיו"ר הפד אתה "לומד למלמל בחוסר פשר מובהק".

עכשיו ברננקי חופשי מהאילוצים האלה, ובבלוג החדש שלו יו"ר הפדרל ריזרב בדימוס יכול לפרוס בהרחבה את השקפת עולמו, אחרי שלא התבטא בנושאים כלכליים מאז תחילת 2014. בשתיקה הממושכת הזו, אגב, אפשר לראות מחווה ג'נטלמנית כלפי מחליפתו בתפקיד, ג'נט ילן, ואפשר לראות בה חלק מתוכנית עסקית ממולחת. בשבועות שאחרי פרישתו ברננקי ערך שורת מפגשים סגורים שבהם נשא דברים מול בנקאים ומנהלי קרנות גידור וגבה 200 אלף דולר לאירוע. עכשיו, אחרי שערך השוק של הופעות כאלה ירד, ברננקי מתחיל להעלות פרופיל, ובסתיו בקרוב הוא כבר מתעתד להוציא ספר: "האומץ לפעול".

בן ברננקי: "נכון, הכלכלה האמריקאית עדיין מתקשה להתניע, אבל זה בגלל גורמים חולפים כמו ההנג־אובר של המשבר הפיננסי וההתאוששות האטית של שוק הנדל"ן" צילום: בלומברג

עניין של עלות ותועלת

בשבועיים האחרונים, מאז החל לכתוב בבלוג שלו, ברננקי עוסק בשאלה כבדת משקל: "למה שערי הריבית כל כך נמוכים?". זו שאלה שמעסיקה לא מעט אנשים, גם בישראל, וכרוך בה לא מעט כאב ראש. מצד אחד, הריבית הנמוכה בשווקים מקשה על החוסכים להשיג תשואות בטוחות. מצד שני, ריבית נמוכה תורמת לניפוח בועות ועלולה לסלול את הדרך להתרסקות הבאה. ברננקי מכיר את הביקורות האלה היטב ונראה שהן הציקו לו. למבקרים שטענו שהוא "זורק את הפנסיונרים מתחת לגלגלי האוטובוס" בכך שהוא מונע מהם לקבל תשואה סבירה על החסכונות, הוא משיב באיחור אלגנטי שהאלטרנטיבה היתה יותר גרועה.

אם הפד היה מעלה את הריבית מוקדם מדי, התוצאה היתה האטה כלכלית שהיתה פוגעת בהם עוד יותר. ומה לגבי ההתעלמות מסכנת הבועות (האשמה שבבנק ישראל מכירים היטב)? ברננקי משיב שהכל עניין של עלות ותועלת: התועלת שבצמיחה הכלכלית גוברת על העלות שעלולים לגבות משברים בעתיד. ובכלל, הדרך הנכונה להישמר מבועות היא עוד פיקוח, לא העלאת ריבית.

אבל הטיעון העיקרי של ברננקי, שכבר עורר עליו ביקורת על התחמקות מאחריות, הוא שבסופו של דבר, לפד אין שליטה על הריבית הריאלית בשווקים (כלומר, על הריבית שאפשר לקבל בקיזוז אינפלציה). "בשורה התחתונה מצב הכלכלה הוא שקובע את התשואה הריאלית שאותה יכולים להשיג חוסכים ומשקיעים", הוא קובע, ומסביר שבכלכלה שצומחת לאט או שנמצאת במיתון, הריבית שדרושה כדי להשיג תעסוקה מלאה היא נמוכה, וזה מה שמכתיב את מדיניות הפד. הבנקאים המרכזיים מתאימים את עצמם למציאות בשטח.

הגרמנים חוסכים באדיקות

שאלת השאלות, כמובן, היא איך מסבירים את המציאות בשטח? זה בעצם לב הוויכוח שעורר ברננקי: למה הכלכלה שקעה בכזו האטה שרק באמצעות שנים של ריבית אפסית אפשר לגרום לה לקרטע קדימה? מה מכביד על הכלכלה, ולא רק באמריקה?

תשובה אחת לשאלה הזאת מגיעה מכיוונו של לארי סאמרס, לשעבר שר האוצר של ארה"ב, שהיה גם מועמד להחליף את ברננקי כיו"ר הפד. סאמרס השתלט למעשה בשנה האחרונה על הדיון הכלכלי בעולם, אחרי שהחיה את תיאוריית הקיפאון המתמשך שהועלתה לראשונה בימי השפל הגדול. לפי סאמרס, הכלכלה בארה"ב (ובעוד מקומות בעולם) סובלת ממחסור כרוני בביקושים, שמוביל למעט מדי השקעה בכלכלה. ומכאן הדשדוש. הפתרון של סאמרס: הממשלה צריכה לנצל את הריביות הנמוכות, ללוות כסף, להשקיע אותו בתשתיות, וכך ליצור ביקושים. הרי אין סיבה שמי שנוחת באמריקה יפגוש בהגיעו שדה תעופה מתפורר.

ברננקי מציע תשובה אחרת. קודם כל, המצב בארה"ב לא כזה גרוע, ואין שום קיפאון מתמשך. נכון, הכלכלה עדיין מתקשה להתניע, אבל זה בגלל גורמים חולפים כמו ההנג־אובר של המשבר הפיננסי וההתאוששות האטית של שוק הנדל"ן.

ובכלל, מוסיף ברננקי, אם כבר מחפשים גורמי עומק לריביות הנמוכות, צריך לפתוח את האטלס. בעשור הקודם הציף את ארה"ב שטף מזומנים אדיר מכיוון אסיה, ודחף את שערי הריבית כלפי מטה. עכשיו ברננקי שוב מזהה זרם מזומנים שמגיע אל חופי ארה"ב, אבל הפעם מכיוון שונה: גרמניה, שהפכה בשנים האחרונות ליצואנית ההון הגדולה בעולם. במקום לקנות משאר העולם וכך להמריץ את הכלכלה הגלובלית, הגרמנים חוסכים באדיקות ושולחים את הכסף מעבר לים. גרמניה היא סין החדשה וצריך לשכנע אותה לשנות את דרכיה.

אין הרבה סיכוי לשינוי

כמו בכל ריב טוב, גם כאן מערבים את המשפחה והחברים. ברננקי אומר שהטיעון של סאמרס לא מסתדר עם מה שהוא למד בסמינר באוניברסיטה אצל הדוד של סאמרס, הכלכלן האגדי וחתן הנובל פול סמואלסון. סאמרס עונה שאולי התיאוריה

תומכת בברננקי, אבל המציאות תומכת בטיעונים שלו. מסביב עומדת חבורת מעודדים שחלקם מצטרפים לוויכוח: סאמרס, למשל, כבר זכה לתגבורות מצד חתן הנובל פול קרוגמן, שטוען שאירופה שקעה בעצמה בקיפאון מתמשך, ועכשיו מנסה לייצא אותו לשאר העולם. אין טעם לצפות ממנה לפעול אחרת.

מעבר להתכתשות ולעלבונות המנומסים, מה אפשר ללמוד מהדיון שמתלהט סביב ברננקי? תובנה מתבקשת אחת היא שאת הטון בשיח הכלכלי העולמי עדיין מכתיבה במידה רבה חבורת גברים יהודים בשנות השישים לחייהם שלמדו יחד בבוסטון לפני ארבעה עשורים.

מסקנה אחרת היא שאין הרבה סיכוי לשינוי בעתיד הקרוב. נניח שסאמרס צודק. מה הסיכוי למשל שהפוליטיקאים בארה"ב ישנו כיוון ובמקום קיצוצים ינקטו תוכנית השקעות מסיבית? לחלופין, נניח שברננקי צודק. מה הסיכוי שהקהילה הבינלאומית תגבש סדר בינלאומי חדש, שיאזן את זרימת ההון בעולם? בקיצור, החשש הוא שהמצב לא הולך להשתנות במהרה. ככה זה בכלכלה. הגדולים מתכתשים (ומרוויחים בדרך 200 אלף דולר לשעת הרצאה) וכל השאר מדשדשים.