יש "לייף" מחוץ למסך: הקאמבק המפתיע של המגזינים המודפסים
הדוגמנית קרלי קלוס ובעלה המיליארדר ג'ושוע קושנר מחזירים לדפוס את המגזין האמריקאי האיקוני. והם לא לבד: מ"ניילון" ועד "פלייבוי", מגזינים ממציאים את עצמם מחדש כמוצר פרימיום
השמועות בדבר מותה של העיתונות המודפסת לא היו מוגזמות. יעידו על כך נתוני התפוצה היורדת ומערכות העיתונים שנסגרו (לפי דו"ח של אוניברסיטת נורת'ווסטרן, כ־136 עיתונים נסגרו בארה"ב בשנה אחת בלבד). לכן הידיעה על חזרתו של המגזין "לייף", עם הלוגו האדום המפורסם שלו, כמעט 20 שנה אחרי שגלגולו האחרון נסגר ו־90 שנה אחרי שיצא הגיליון הראשון שלו, מפתיעה. אפילו מנוגדת להיגיון. ועם זאת, "לייף" אינו לבד בקאמבק. גם מגזינים כמו "ניילון" ואפילו "פלייבוי" חזרו לנייר.
ההודעה על שובו של "לייף" למכבשים התקבלה לפני יותר משנתיים, אבל החזרה עצמה תתרחש רק החודש, ב־23 בנובמבר. הגיליון הראשון, בן 248 עמודים, ייקרא "איפה אנחנו עכשיו?" (?Where Are We Now). מדובר ברבעון שיימכר ב־45 דולר לגיליון, בלי פרסומות דפוס מסורתיות, כחלק מאסטרטגיה רחבה המשלבת תוכן דיגיטלי, וידיאו ואירועים. המגזין יופץ בחנויות ספרים ובדוכני עיתונים (מתברר שיש עוד כאלה), ובמקביל יושק אתר חינמי שיציע כתבות מקוריות, צילומים, סרטים תיעודיים ועוד. לפי אתר "דה ראפ", התחייה של "לייף" היא הימור על עיתונות מודפסת איכותית ועל המגזין כמוצר פרימיום. "דפוס הוא ההתחלה", כתבו העורכים. כוונתם היא שהגיליון ישמש נקודת מוצא לתכנים דיגיטליים נוספים, מהדורות מיוחדות, פריטי אספנות ואירועים שיחברו בין הקוראים.
"לייף" הושק ב־1936 כמגזין צילום עיתונאי בידי הנרי לוס, מייסד "טיים", והיה לאחד המגזינים המשפיעים בארה"ב, בזכות תיעוד של אירועים היסטוריים לצד חיי היום־יום. בין היתר סיקר את מלחמת העולם השנייה, את המרוץ לחלל ואת התנועה לזכויות האזרח, והציג עבודות של צלמים כמו רוברט קאפה, אלפרד אייזנשטאדט וגורדון פארקס. בין התמונות האיקוניות שפורסמו בו היתה תמונתו של אייזנשטאדט, שבה מלח מנשק אשה בטיימס סקוור ביום הניצחון על יפן ב־1945. המגזין פרסם גם דיוקנאות של מרילין מונרו וג'יימס דין. השחקנית אליזבת טיילור הופיעה על השער שלו 14 פעמים, החל מגיל 15, והיא מחזיקה בשיא. בשנות ה־60 הגיעה תפוצת המגזין ליותר מ־8 מיליון עותקים. ב־1972, בעקבות עליית הטלוויזיה, הופסקה המהדורה השבועית. ב־1978 חזר המגזין כירחון, עד שב־2000 הוחלט לשים סוף לפרסומו הסדיר. גלגולו האחרון, כמוסף שבועי, הסתיים ב־2007.
שער בלתי נשכח של "לייף"
(באדיבות: Life Magazine)
מי שעומדים מאחורי ההוצאה מחדש הם הדוגמנית והיזמית קרלי קלוס ובעלה, המשקיע המיליארדר ג'ושוע קושנר, אחיו הצעיר של ג'ארד קושנר, חתנו של הנשיא טראמפ. השניים פועלים באמצעות "בדפורד מדיה", שבראשה עומדת קלוס. היא הסבירה בריאיון ל"ניו יורק טיימס" כי מה שייחד את המגזין הוא יכולתו "לגרום לעולם להרגיש קרוב יותר". היא עצמה אינה מעורבת בהחלטות העריכה. "בניית עסק תקשורת מצליח לוקחת זמן", אמרה, "ואנחנו מתמקדים בהתקדמות מדידה לעבר רווחיות ולא ממהרים לעמוד באיזה דדליין שרירותי".
הדוגמנית קרלי קלוס ובעלה המיליארדר ג'ושוע קושנר
(צילום: Evan Agostini/AP)
עורכיו החדשים הם ותיקי עולם המגזינים: העורך הוגו לינדגרן, לשעבר עורך מגזין "ניו יורק טיימס", והמנהל הקריאייטיבי ריצ'רד טורלי, שמילא תפקידי עריכה בכירים ב"בלומברג ביזנסוויק", ב־MTV וב"אינטרוויו". לדברי טורלי, אין בכוונתם לשחזר את המגזין ההיסטורי, אלא לשמר את הדנ”א שלו, כלומר להציג מגוון רחב של נקודות מבט על החוויה האנושית. בגיליון הבכורה ישתתפו יותר מ־120 יוצרים, והוא יעסוק באמריקה המחפשת משמעות. "מגזינים הם הוויניל החדש", טוען סמיר חוסני, חוקר ותיק של ענף המגזינים. "לא מדובר בחזרה למודל של הוצאת גיליון מדי חודש והצפת דוכני העיתונים, אלא בתפיסה חדשה של המגזין כמוצר איכותי, אספני ובעל ערך בפני עצמו. מותגי מדיה ותיקים, מגזיני נישה ואפילו חברות שהחלו את דרכן בדיגיטל מתייחסים כיום לדפוס כחוויית פרימיום". המודל החדש מבוסס על שלושה עקרונות: פחות גיליונות; השקעה גדולה בכל גיליון (יותר עמודים, נייר איכותי, צילום מוקפד ותוכן מעמיק); וקשר ישיר עם הקהל, דרך מנויים, מסחר מקוון ובניית קהילה סביב המותג.
שער הגיליון החדש שיצא החודש
(באדיבות: Life Magazine)
פרט ל"ניילון" (NYLON), מגזין הלייפסטייל והאופנה, שחזר לדפוס ב־2024 אחרי שבע שנים בדיגיטל בלבד, ול"פלייבוי", שחזר ב־2025 אחרי חמש שנים כאלה, גם "פילד אנד סטרים" (Field & Stream), המתמקד בפעילות בטבע, חזר לדפוס ב־2024, ארבע שנים אחרי שהופסקה הדפסתו, עם שני גיליונות אספנים בשנה. גם "מאונטן גאזט" (Mountain Gazette) חידש את פעילותו כמגזין מודפס, עשיר בצילומים וזוכה להצלחה.
המגזינים האלה לא מנסים להחליף את הטלפון, המחשב וכל אוצרותיו, אלא מציעים חוויה מוחשית של דפדוף. כמו שמצלמות הפילם הצטרפו לאייפונים, שהטלפונים שאינם חכמים נמצאים בכיס לצד הסמארטפונים, ושתקליטים שמנגנים על פטיפון לא מייתרים את ספוטיפיי, כך גם המגזין המודפס מצטרף למסך ולא מחליף אותו. זה חלק מהגעגוע של העולם הדיגיטלי לעולם האנלוגי, או, במקרה של דור ה־Z, האחראי לא במעט לקאמבק הזה, געגוע למשהו שהוא בכלל לא הכיר, וגם רתיעה מכל מה שצופן לו העתיד של הבינה המלאכותית.
