"אמרתי שנצלם סוף כשדוד ואריאל יחזרו. לא חשבתי שזה ייקח שנתיים"
כש"מכתב לדויד" זכה לפני כחודש בפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר כתבה שרון קוניו, שורדת שבי וזוגתו של דוד קוניו שעליו מספר הסרט: "הלוואי שיכולתי לבקש מהיוצרים סוף אחר". כעת, עם שובם משבי חמאס גם של האחים אריאל ודוד קוניו, היוצר והבמאי תום שובל יצלם סוף חדש לסרטו. "עד שדוד לא יראה את הסרט וידבר איתי עליו, אני לא יכול להכריע מה יהיה בו"
לפני כחודש זכה "מכתב לדויד" של תום שובל בפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר. במעמד קבלת הפרס על הסרט, שבמרכזו דוד קוניו שהיה חטוף עם אחיו אריאל במשך שנתיים בעזה, קרא שובל דברים של אשתו של דוד, שרון קוניו. "מ־7 באוקטובר חיינו הפכו לסרט אימה", מסרה שרון. "הלוואי שיכולתי לבקש מהיוצרים לכתוב סוף אחר, סוף שבו המסוק נוגע באספלט ודוד ואריאל חוזרים אלינו לחיבוק משפחתי".
ואז, כמו בסרטים, משאלתה התגשמה. המסוק נגע באספלט. דוד ואריאל חזרו אליהם לחיבוק משפחתי, וכעת שובל – במאי ותסריטאי רב־הישגים – יכתוב סוף אחר לסרט. "מכתב לדויד", אומר שובל בריאיון בזום איתו מבולגריה, שם הקרין את הסרט, "הוא מכתב אהבה. זה היה הרעיון מלכתחילה. כמובן שהוא יושב על נושא מאוד טעון. זה גם מכתב הודיה. יש שם דברים שאמרתי לו ודברים שרציתי להגיד לו ולא אמרתי". כעת דוד קוניו ישמע אותם ויראה את הסרט.
2 צפייה בגלריה
דוד (משמאל) ואריאל קוניו במסוק בחזרה מהשבי. "הקולנוע והמציאות מחוברים"
(צילום: דובר צה"ל)
"מכתב לדויד" הוא סרט תיעודי כל כך ייחודי, מפעים ממש. הוא עשוי מחומרי גלם שהם אוצר תיעודי, מצירוף מקרים כמעט קוסמי, ובמאי קולנוע שאסף את כל זה ביד אמן. יש בו כמה שכבות. תחילתו ב"הנוער", סרטו העלילתי עטור הפרסים של שובל מ־2013, שבו דוד ואיתן קוניו, תאומים בני 21 אז, שחקנים חובבים, non actors, מגלמים שני נערים שחוטפים מישהי כדי לקבל כספי כופר. הם כופתים אותה ומחביאים אותה במקום חשוך מתחת לאדמה. משהו שבמרחק השנים מרגיש נבואי. ב"מכתב לדויד" שיבץ שובל לצד קטעים מהסרט העלילתי גם סרטי חובבים שהאחים צילמו את עצמם בקיבוץ באותן שנים. אז קיבוץ לא מאוד מוכר מעוטף עזה, ששמו ניר עוז, היום סמל ההפקרה של המלחמה הארוכה בתולדות ישראל.
"מחכה לרגע שדוד יצפה בסרט"
"את חומרי הגלם של מאחורי הקלעים האלה הכרתי באופן מאוד שטחי", מספר שובל. "לצד הסרט העלילתי תכננו להכין גם סרט מאחורי הקלעים עם צוות צילום, שהוביל יניב לינטון, על שניים שעושים את כל הדרך מהקיבוץ בישראל לפסטיבל ברלין (שם הוקרן 'הנוער', ובהמשך גם הוקרן 'מכתב לדויד' – ר"ק). אני חששתי שדוד ואיתן לא מספיק משוחררים מול המצלמה. דיברתי עם יניב והחלטנו שניתן להם מצלמות ושהם יצלמו קצת את החיים שלהם. זה היה אמור להיות פתיח קטן לסרט מאחורי הקלעים. אבל אחרי החטיפה שלו, כשהתחלתי לעבור על החומרים המצולמים, הבנתי שדוד ואיתן לקחו את הבקשה שלנו הכי ברצינות שאפשר. התחלתי לצפות בזה ופתאום אני מבין שרואים בו את החללים ואת החטופים. ישבתי עם מרגריטה לינטון, העורכת, עם רשימה, וזיהינו את האנשים, את שורד השבי ירדן ביבס, את שירי ביבס ותמר קדם סימן טוב שנרצחו. החומרים האלה ישבו בקופסה ולא עניינו אף אחד במשך שנים. פתאום הם הדבר הכי חשוב שיש. היה מאוד קשה לצפות בהם".
עוד שכבה ב"מכתב לדויד" היא הסיפורים של בני המשפחה מ־7 באוקטובר. סיפורו הנורא של איתן קוניו – אחיו התאום של דוד – מהממ"ד, שניצל באותו היום, סיפורם של שאר בני המשפחה, וכמובן החטיפה של דוד ואריאל. וישנם הדברים של שובל. הכל מתכתב זה עם זה ויוצר מכתב מרגש לדוד.
עם שובו מהשבי סיפרו לדוד על הסרט ועל ההצלחה שלו. "עוד לא דיברתי איתו", מספר שובל. "אני מחכה לרגע שהוא יהיה מוכן. דיברתי עם שרון ועם איתן. שרון (שהיתה גם היא בשבי עם שתי בנותיהם ושוחררה איתן לאחר 52 יום – ר"ק) סיפרה שהוא נורא התרגש לשמוע על הסרט, ואפילו נכנס לאינטרנט קצת כדי להציץ. הוא לא ידע עליו. הם היו מבודדים לגמרי רוב הזמן. קצת כמו הסיפור של ארבל יהוד, בת הזוג של אריאל, וגדי מוזס (שהוחזקו בידי הג'יהאד האסלאמי – ר"ק).
2 צפייה בגלריה
הבמאי תום שובל. "הצטמררתי מהמחשבה שדוד נמצא במנהרות ובטח חושב על זה שעשינו פעם סרט שבו הוא החוטף"
(צילום: נמרוד גליקמן)
"תמיד היה לי מורכב לעשות סרט שהוא לא ראה", אומר שובל. "שמתי מסביבי את האנשים הכי קרובים אליו, שלא יהיה שום דבר שלא עובר את העיניים שלהם וישים אותו במצב לא נוח. כשהיינו בשלבים הראשונים של 'מכתב לדויד', איתן שאל אותי מה יהיה אם הם יחזרו. אמרתי לו שנצלם סוף כשהם יחזרו. לא חשבתי שזה ייקח שנתיים. זה דבר מטורף שלקח כל כך הרבה זמן.
"מעולם לא הייתי במצב של עשיית סרט שבכל רגע נתון חיכיתי לטלפון שיגיד שאני לא צריך לעשות אותו. הבהרתי את זה גם למפיקים, לקרנות ול־HOT (שהגרסה של הסרט, ללא הסוף החדש שעוד לא צולם, זמינה ב־VOD של השירות). אמרתי להם 'אני עושה את זה. אני צריך אתכם, אבל במידה שיהיה טלפון נבטל את זה'. כולם כמובן הבינו. הטלפון לא צלצל. הסרט נעשה. אבל עכשיו נצלם לו סוף חדש".
"יש להם איכויות קולנועיות"
הסרטונים של האחים קוניו שחזרו מהשבי, שבהם הם נראים מפתיעים את בנות הזוג שלהם המתרפקות עליהם בחיבוקים ונשיקות, הם כל כך מרגשים – ויש בהם משהו קולנועי. האם תצרף אותם לסרט?
"קודם כל, לא סתם בחרתי באיתן ודוד לסרט שלי. יש להם איכויות קולנועיות. גם באופי וגם באיך שהם מצטלמים, וגם באריאל. בכל המשפחה המדהימה הזאת. אף על פי שהם לא הלכו בכיוון הזה בכלל. להפך. אחרי 'הנוער' הם כל הזמן קיבלו פרסים בארץ (בפסטיבל ירושלים) ובעולם, והם חשבו שאולי כדאי להם להיות שחקנים מקצועיים. הפגשתי אותם עם המלהקת אורית אזולאי וסוכנת השחקנים פרי כפרי ז"ל. ובמפגש הזה הן אמרו להם שלא יהיו עוד תפקידים כמו ב'הנוער', שבו הם מגיעים כצמד ומשחקים ביחד. כל אחד ילך בדרכו המקצועית. כל אחד יקבל תפקיד משלו, או לא יקבל, כמו שקורה בתחום הזה. ואז הם הלכו הביתה לחשוב על זה, ודוד חזר אליי ואמר לי 'החלטנו לוותר כי אנחנו לא רוצים שזה יבוא בינינו'. מצד אחד, העולם נפתח לפניהם. מצד שני, יש דברים יותר חשובים. זה היה להם הכי ברור בעולם. מין צניעות אינהרנטית שמתקיימת ביניהם. חזרו לקיבוץ והמשיכו בחייהם.
"מעודד אותי לראות בסרטונים האלה שדוד לא איבד את ה'אני' שלו. בסרט שהם צילמו לפני יותר מעשור בקיבוץ רואים אותם שטותניקים, וכך גם עכשיו. היו בשבי, לא היו בשבי – בפנימי שלהם שום דבר לא השתנה. אבל לא אשלב בסרט את הסרטונים שלהם שהם שבים מעזה. לסרט יש שפה משלו. בעצם אין בו שום רגע שלא מובא מנקודת המבט של דוד, שלי או של הסרט. בגלל שזה סרט כל כך אישי, אני לא רוצה להכניס חומרים שהם לא דרך הפילטר הזה. הסוף יהיה סצנה שתצולם לסרט. אני עוד נזהר מלדבר על זה כי אני מרגיש שעד שדוד לא יראה את הסרט וידבר איתי עליו, אני לא יכול להכריע מה יהיה בו ואיך הוא ייראה בדיוק".
אמרת בעבר שהמציאות והקולנוע הם אחים. הסרט התיעודי עוסק ברפלקטיביות, ב"שניים" בהיבטים רבים. "הנוער" הוא על תאומים. במציאות דוד ואריאל נחטפו כשני אחים. ישנם הז'אנרים של התיעודי והעלילתי, והמציאות והבדיון. זה מאוד דומיננטי בסרט.
"נכון. זה לא נגמר בזה. דוד ואיתן תאומים. לדוד יש תאומות. ישנם גם אני ואחי דן והיחסים הסימביוטיים שלנו שקשורים לסרט. אם מסתכלים על זה באופן אלגורי או מטאפורי, אפשר גם להגיד שישראל ועזה הן שניים. שני הצדדים שאי אפשר לפרוע אותם".
ישנם גם שני הצדדים שלך ושלו – המוען והנמען.
"נכון. אבסורד אחד בתוך מערך האבסורדים שקשורים לסרט היה שהצטמררתי מהמחשבה שהוא נמצא במנהרות ובטח חושב על זה שעשינו פעם סרט שבו הוא החוטף. זאת גם היתה הנקודה שהניעה אותי לעשות את הסרט. אמרתי שאני חייב להגיד לו את מה שאני מרגיש, לתווך לו את זה, כי בטח הוא מרגיש את כל הדברים האלה שם.
"אפילו היו לי רגשות אשם על זה. אני יודע שזה לא רציונלי. מאחר שאני מרגיש שהקולנוע והמציאות מחוברים ביחד, ו'הנוער' ו'מכתב לדויד' הם דימוי לזה, זה העיק עליי. כשהתעוררו אצלי רגשות אשם זה היה משבר קיומי מבחינתי. אמרתי: בשביל מה אני עושה סרטים, מה זה הדבר הזה? המציאות הפקיעה את הזכות שלי על הסרט 'הנוער'. הוא קיבל משמעות חדשה שייתרה את מה שהיה בו קודם. אני בא וממציא סיפורים ואחרי זה הם מתפוצצים לי על הפרצוף. 'מכתב לדויד' עזר לי למצוא את הדרך חזרה לקולנוע. הבנתי שאם מפרידים בין המציאות לקולנוע, הקרקע תישמט לנו מתחת לרגליים. החיכוך המתמיד ביניהם הוא החיים.
"הרגשתי שאני מדבר את השפה שאני מכיר ומנסה לנסח דרכה את הכאן והעכשיו שלי. כשאני משלב את התקריב על דוד מנפח בלון מסטיק, שמתפוצץ ויוצא ממנו עשן סיגריה, מבחינתי זה רגע שמספר לי יותר על 7 באוקטובר מכל דבר אחר. הוא מספר לי את מה שאני מרגיש, מה אני רואה מול העיניים".
חלום שהתגשם. סרט אימה שיהיה לו הפי אנד?
"כן, כבר יש הפי אנד".
