"כשדוד יחזור מעזה, נצלם איתו את סוף הסרט"
בסוף שבוע הוקרן בפסטיבל ברלין "מכתב לדוד", סרטו התיעודי שובר הלב של תום שובל, על דוד קוניו החטוף בעזה, ששיחק לפני כעשור בסרט הביכורים של שובל. הדוקו המצמרר שמעלה שאלות נוקבות על מהות התיעוד, בידיון ומציאות, עורר הפגנות אך זכה לתמיכה מהמנהלת החדשה של הפסטיבל
הקרנת הבכורה העולמית לסרטו של תום שובל, "מכתב לדוד", התקיימה ביום שישי בצהריים במסגרת פסטיבל ברלין. שובל ביים סרט תיעודי אישי, מעין מאמר קולנועי, המוקדש לדוד קוניו החטוף בעזה. בשנת 2013 דוד ואחיו איתן, שני נון־אקטורס, תאומים זהים מקיבוץ ניר עוז, לוהקו לתפקידים הראשיים בסרט הביכורים של שובל "הנוער". הסרט הוקרן אז בפסטיבל ברלין. עשר שנים אחר כך, ב־7 באוקטובר 2023, דוד נחטף לעזה יחד עם אשתו, שרון, ושתי בנותיהם, ועם אחיו הצעיר, אריאל. שרון קוניו והבנות שוחררו בעסקה כעבור 52 ימים, אבל דוד ואריאל עדיין חטופים בעזה. מרגע החטיפה ניסה שובל לעורר מודעות לסיפורה של משפחת קוניו ברשתות החברתיות, ואז פנה לשפה שבה הוא שולט, הקולנוע, ועשה עליה סרט.
טרישה טאטל, המנהלת האמנותית החדשה של הפסטיבל, פתחה את ההקרנה וסיפרה שתחת הנהגתה היא רוצה להפוך את פסטיבל ברלין למקום של קהילה. לכן, כששחקן שהשתתף בסרט שהוקרן בעבר בפסטיבל חטוף כעת בעזה, אמרה, היא מרגישה שחלק מהקהילה שלה נמצא במצוקה. לדבריה, הקרנת הסרט "מכתב לדוד" בפסטיבל השנה היא חלק מהרצון שלה להתגייס לעזרתו של בן קהילת הפסטיבל.
5 צפייה בגלריה
הפגנות בברלין בעד ישראל ושחרור החטופים
(צילום: ebastian Gollnow/picture alliance via Getty Images)
טאטל נכנסה לתפקיד בתקופה סוערת. פסטיבל ברלין תמיד נחשב לפוליטי מבין הפסטיבלים הבכירים בעולם, ולפני שנה נשמעו מעל בימותיו כמה הכרזות ונאומים פרו־פלסטיניים ואנטי־ישראליים. בגרמניה שאחרי השואה, כל אמירה ששוללת מישראל זכות קיום נחשבת אנטישמית ולכן גם לא חוקית. כך שהאמירות האלה הסעירו לא רק את התקשורת הישראלית אלא גם את הפוליטיקאים הגרמנים, שנאלצו להתמודד עם סוגיות של חופש ביטוי מול האיסור על דיבור שנאה. בשנה מאז, בכל פעם שטאטל – שהגיעה לברלין מפסטיבל לונדון – התראיינה על תפקידה החדש, ועל הפסטיבל הראשון בראשותה, היא נשאלה בראש ובראשונה על המדיניות שלה בנושא הזה: האם תהיה צנזורה בפסטיבל שלה או שהיא תאפשר נאומים פוליטיים, פרו־פלסטיניים. טאטל הדגישה את המחויבות שלה לחופש הביטוי, ולכך ש־150 המדינות המשתתפות בפסטיבל יכולות להרגיש בטוחות בברלין.
רק שני סרטים ישראליים בפסטיבל ברלין השנה
אולי כדי להוכיח את הנקודה הזאת, מינתה טאטל ישראלי, אלעד סמורזיק, לשעבר המנהל האמנותי של פסטיבל ירושלים, לצוות בחירת הסרטים בפסטיבל. אבל בפועל, נראה היה שישראל לא ממש מוזמנת השנה לפסטיבל, שבעבר – תחת ניהולו של דיטר קוסליק – היה נדיב מאוד לקולנוע הישראלי. רק שני סרטים ישראליים מוקרנים השנה בברלין, אף אחד מהם לא בשתי המסגרות התחרותיות הראשיות שלו. האם זה חרם? צנזורה? או רצון להימנע מכך שמפגינים אנטי־ישראליים ישבשו את מהלך ההקרנות ויגרמו לפסטיבל הראשון של טאטל להפוך לכאוס? לא משנה הסיבה, בסופו של דבר ישראל כמעט ולא נוכחת בברלין השנה.
אבל מאז שנפתח הפסטיבל, נדמה שהאווירה שונה לחלוטין, ובינתיים כל הצדדים מצליחים לחיות בשלום זה לצד זה. מצד אחד, טאטל נעמדה על השטיח האדום למשך כמה דקות יחד עם משמרת מחאה, בהפגנת סולידריות עם החטופים הישראלים בעזה, כשדמותו של דוד קוניו מובלטת שם – רגע משמעותי שתועד באופן נרחב בתקשורת העולמית. מצד שני, היא בחרה להעניק פרס מפעל חיים לטילדה סווינטון, שמזוהה עם התנועה הפרו־פלסטינית, שבוחרת בצד של חמאס בעימות הנוכחי שלו עם ישראל. סווינטון נשאלה על כך במסיבת העיתונאים שהתקיימה איתה יום אחרי הפתיחה: איך את יכולה להגיע לפסטיבל ברלין, כשאת יודעת שבעקבות אירועי השנה שעברה עשויים לצנזר אותך ולמנוע ממך לבטא את עמדותייך הפוליטיות? והיא ענתה שאיש לא צנזר אותה ושהיא שמחה לקבל את הבמה הגדולה ביותר שהיא יכולה לקבל כדי להציג את עמדותיה. באופן מפתיע, אותה שאלה בדיוק – אבל מהכיוון השני – הופנתה מהקהל אל שובל בשלב השאלות והתשובות אחרי ההקרנה. "איך אתה יכול להביא את הסרט הזה דווקא לפסטיבל ברלין מכל המקומות, אחרי שבשנה שעברה התברר שיש לא מעט אנשים ששמחים ממעשי הטבח והחטיפה של חמאס ושחוגגים את אירועי 7 באוקטובר?". שובל ענה תשובה דומה: הוא כתב מכתב קולנועי, לכן רק מתבקש להקרין אותו במקום כל כך בכיר שמוקדש לקולנוע.
5 צפייה בגלריה
טילדה סווינטון. קיבלה פרס למפעל חיים, מזוהה עם התנועה הפרו־פלסטינית
(צילום: Ronny HARTMANN / AFP)
האחים קוניו אינם החטופים היחידים מניר עוז שסרט תיעודי עליהם מוצג בפסטיבל. ליאת אצילי, ששוחררה בעסקה הקודמת (ושבעלה אביב נפל בקרב על הקיבוץ וגופתו מוחזקת בעזה), עומדת במרכז הסרט התיעודי האמריקאי "לחבק את ליאת", בהפקת דארן ארונופסקי.
גילוי ארכיוני שמצדיק סרט שלם
"מכתב לדוד" הוא סרט מצמרר שנפתח עם תהליך הליהוק של השחקנים הראשיים ל"הנוער" של שובל, ועם תיאור הרגע שבו הוא ראה את הכימיה בין שני האחים האלה וידע שהם השחקנים שלו, אף שהוא היה במאי לא מנוסה שמביים את סרטו הארוך הראשון והם היו שחקנים ללא ניסיון קודם, קיבוצניקים מהעוטף. "מכתב לדוד" הוא סרט על בבואות, השתקפויות והכפלות. דוד ואיתן נראים כמו איש אחד שמסתכל על עצמו במראה, וההתנהגות שלהם מסונכרנת לחלוטין. והם מגלמים שני אחים תוך התבססות על הקשר הסימביוטי והטלפתי של תום עם אחיו, דן שובל. את הקשר הזה ששובל הכיר מחייו האישיים הוא ניסה לשחזר בסרטו עם האחים קוניו, מה שהפך את שניהם לחלק בלתי נפרד מהביוגרפיה שלו.
ההשתקפות בין דוד ואיתן היא גם ההשתקפות ש"מכתב לדוד" מציג בין הקולנוע ובין המציאות. "הנוער" היה סרט בדיוני שמספר על שני אחים שמחליטים לחטוף תלמידת תיכון עשירה כדי לבקש מהוריה כופר ואיתו לשלם את חובותיו של אביהם. סצנות החטיפה – והחזרות עליהן – שנראו כה מופרכות אז, מטרידות כעת. האם לקולנוע יש כוח נבואי? או האם יש לו כוח לשנות את המציאות? שובל מתבונן בסרטו ומוסיף קריינות בקולו, במה שנראה בתחילה כמו מאמר קולנועי בסגנון גודאר – על מהות התיעוד, הבדיון והמציאות והאינטראקציה האלכימית ביניהם.
5 צפייה בגלריה
טרישה טאטל, המנהלת האמנותית של פסטיבל ברלין. "חלק מהקהילה במצוקה"
(צילום: Sebastian Reuter/Getty Images)
אם כל מה שהיה ל"מכתב לדוד" להציע הוא אנקדוטה שמישהו שפעם שיחק בסרט, שהוקרן בפסטיבל גדול, חטוף כיום בעזה – זה לא היה מספיק להחזיק סרט שלם. לכן, החלק המשמעותי והיפה ביותר בסרטו של שובל מבוסס על גילוי ארכיוני שבהחלט הצדיק סרט שלם: מתברר שצוות ההפקה של "הנוער" נתן לדוד מצלמת וידיאו וביקש ממנו לצלם את שגרת חייו בקיבוץ ניר עוז, בתקווה לערוך מזה איזשהו אייטם יח"צני לקראת יציאת הסרט, להראות את הלפני והאחרי – הקיבוצניק שהפך לכוכב קולנוע. במבט לאחור, התיעוד הזה מצמרר והוא לב לבו של "מכתב לדוד". קוניו למעשה מלמד את עצמו את יסודות הקולנוע, לומד קולנוע מאפס מרגע שהוא מדליק את המצלמה ומתחיל לצלם את הקיבוץ – חדר האוכל, בית הילדים, שדות החיטה ותפוחי האדמה, ואת עזה ממש מעבר לגדר הגבול. כל מה שרואים ירוק ופורח בשנת 2012, נשרף בשנת 2023, כל מי שחולף בפריים – נרצח או נחטף. הוא מצלם את שני חבריו הטובים ביותר – שירי וירדן ביבס, והתמונה קופאת עליהם. שירי ושני ילדיהם עדיין בעזה, לא ידוע מה עלה בגורלם. ירדן חזר מהשבי שבוע לפני ההקרנה הזאת. דוד ואריאל עדיין שם. ולסרט – שאין בו אף צילום מ־7 באוקטובר – למעשה, אין סוף. "הבטחתי לאיתן שכשדוד יחזור מעזה, אצלם איתם את סוף הסרט", אמר שובל.
מי שניהל את שלב השאלות והתשובות אחרי ההקרנה היה מיכאל שטוץ, מנהל התוכנייה של הפסטיבל. בסוף המפגש הוא אמר לשובל ולקהל: "תודה לך על הסרט הזה, ואני מתנצל על כך שבשנה שעברה הפסטיבל לא הצליח להפגין אמפתיה וסולידריות עם החטופים ועם ישראל".
