שחר קמיניץ: "הייתי מוסיף לעצמי זנב"
הסופר ויזם ההייטק שחר קמיניץ פרסם את הרומן השני שלו "מחול הקיפודים", וכבר מתחיל לעבוד על הספר הבא. הוא מצותת לאנשים כדי לגנוב את הסיפורים שלהם, משקר לילדיו מאז 7 באוקטובר, רץ בכל מזג אוויר, אובססיבי למומינים, והיה רוצה לשבת לבירה עם עדה לאבלייס, המתכנתת הראשונה
איפה אנחנו תופסים אותך?
"מחכה לקונצרט מוזיקאים מצטיינים בקונסרבטוריון בתל אביב, שם בני בן ה־12 עומד לעלות על הבמה ולנגן בטרומבון. יש משהו מרומם רוח בחבורת ילדים עליזים שעוסקת בפעילות שאינה כרוכה במסכים. הטלפונים והרשתות החברתיות הם ניסוי מופרע שאנחנו עורכים בדור הצעיר".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"אני שותה קפה מהמכונה הביתית בחמש וחצי בבוקר, לכל המאוחר. מיד אחר כך יוצא לריצה בחוץ, בכל מצב ומזג אוויר. השילוב הזה של הקפה והריצה מכניס אותי למצב מדיטטיבי שבלעדיו כל היום שלי ישתבש".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם עדה לאבלייס, המתמטיקאית האנגלייה שפעלה בראשית המאה ה־19 ונחשבת למתכנתת הראשונה, אף שמחשבים החלו להופיע רק כמאה שנים אחרי מותה. הייתי רוצה לעדכן אותה מה התחדש מ־1852, ולשאול אותה לגבי תחזיותיה לעתיד. אולי גם נשמיץ קצת את אביה, הלורד ביירון, שנטש אותה ואת אמה מיד אחרי לידתה, מתוך אכזבה שלא נולד לו בן".
על מה אתה עובד עכשיו?
"הספר האחרון שכתבתי, 'מחול הקיפודים', ראה אור לפני שלושה חודשים ועכשיו אני מתחיל להרגיש את העקצוץ דוחק בי להתחיל לכתוב את הרומן הבא. יש מספר אפשרויות, ואני מנסה למשש אותן בעדינות".
מה השריטה שלך?
"מומינים. יש לי אובססיה לכל מה שקשור ביצורים המקסימים האלה, וחפצים שקשורים בהם הם היחידים שמעוררים אצלי את יצר האגרנות. עולם המומינים הוא האוטופיה מבחינתי: לא מושלם, קסום ומאיים בו־זמנית, מלא בדמויות פגומות ואקסצנטריות, אבל כולם מסתדרים זה עם זה מתוך איזו פתיחות וקבלה רדיקלית".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"אבא שלי ייעץ לי תמיד לבחון את העמדות שלי מול הטיעונים הכי חזקים והנציגים הכי חכמים של היריב. זאת לא חוכמה לבחור טענות נלעגות ודוברים עילגים, ולנצח אותם בקלות, אף על פי שזאת הפרקטיקה הנפוצה היום בזירה הציבורית. בחינה כנה ורצינית אומנם עלולה להוביל אותך לשנות את דעתך, אבל מוטב כך".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"אנחנו משתדלים לא לקבוע תוכניות ולבלות ברוגע יחד בבית. הפעילות הנמרצת ביותר שהמשפחה מרשה לעצמה היא פתרון תשבצים, גיחה החוצה לאכול חומוס ואפיית עוגה".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"לחזות את העתיד. לא כהתגלות מיסטית, אלא מתוך פעולה של הדמיון שקושרת אינספור עובדות ומזהה בהן את רצף האירועים שיתרחשו שנים קדימה. על הגלימה שלי תצויר שרשרת אבני דומינו".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"כמנכ"ל חברות סטארט־אפ הייתי צריך להציג תמיד תמונה אופטימית של המצב. עובדים, משקיעים ולקוחות מצפים לחזון מלהיב ולהתקדמות מתמדת, אבל אסור לשקר. הפעם היחידה שנאלצתי לשקר היתה כשכבר סוכמה מכירת החברה, אבל מטעמים משפטיים אסור היה לחשוף זאת. אלה היו חודשיים שגזלו ממני מחיר נפשי גדול. חוץ מזה, מאז 7 באוקטובר אני נוהג לשקר לילדיי כשהם שואלים מה יהיה. אני מצייר עבורם תמונה אופטימית ומשתמש בנימוקים שאני מתקשה להאמין בהם. בבסיסם עומדת הטענה שלא לעד רשעים יעלוזו, ושהזדון והטיפשות דינם להפסיד".
למי אתה מתגעגע?
"מוקדם יותר השנה נפטרה נטע אחותי ממחלת הסרטן. היא היתה גיבורת־על של תשומת לב ואני מתגעגע אליה מאוד, ליכולת שלה להקשיב ולומר תמיד את הדבר הנכון, שחודר ללב העניין וחף מכל התייפייפות".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"על דברים שלא תופסים נפח אחסון, ומסבים הנאה גדולה. למשל תרבות ואמנות, נסיעות משפחתיות לחו"ל. ספרים, שבעבר נערמו בכל פינה, נכנסו לקטגוריה מרגע שעברתי לקריאה דיגיטלית".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"הייתי מוסיף לעצמי זנב. בהיותי אדם מאופק, נדמה לי שהוא עשוי לשמש אותי לביטוי מעודן של ניואנסים רגשיים. אני גם יכול לראות את עצמי מתמסר לטיפוח שלו".
על מה יש לך רגשות אשם?
"על כך שאני מצותת לאנשים כדי לגנוב את הסיפורים שלהם ולהשתמש בהם אחר כך בכתיבה. זה דחף שקשה לעמוד בו, כי בכל פינה מסתתרים סיפורים מסעירים".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"יש בי מידה של גאווה על כך ב־56 שנות חיים השתדלתי לדבוק בעקרונות שלי ובערכים המוסריים שעליהם חונכתי כילד. אני מקווה שלא הסתחררתי מהשררה, לא ניצלתי אחרים ולא הייתי מניפולטיבי, לא הפניתי את מבטי נוכח מעשי עוול, ולא התקרנפתי גם כשהיה נוח יותר לעשות זאת. במהלך השנים ניהלתי מאות אנשים, ורבים מהם בקשר איתי גם היום, ללא יחסי מרות. חלק אפילו הפכו לחברים קרובים. אז אולי לא הייתי מנהל גרוע כל כך".
מה מפחיד אותך?
"מפחיד אותי שעבור הילדים שלי מדינת ישראל כבר לא תהיה ראויה למחיה. שלא תיוותר בה דריסת רגל להומניזם, אלא רק ללאומנות ופונדמנטליזם דתי, אלימות ובדלנות".
מה עושה אותך מאושר?
"לראות את הילדים שלי מפרגנים, עוזרים, קשובים, ומפגינים טוב לב. טוב לב הוא תכונה שאינה מוערכת מספיק".
מה הכי חסר לך בחיים?
"סתם ימי חולין, שקט מהאירועים הגדולים, ההיסטוריים. לא רוצה מנהיגות שמזינה אותנו בלי הפסק באיומים, בחרדות ובהאשמות, ואין לי עניין במלחמות או בניסים. אני כמה לעיסוק בעניינים קטנוניים שבתקופות ובמקומות אחרים נקראים החיים. לא לבצע כל הזמן הערכות מצב, לנתח תרחישים, ללמוד מונחים חדשים בתחום החימוש ולתפוס את הראש בייאוש בשל ההתבטאות האחרונה של אחד האנשים שמופקדים על חיינו".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"היכולת לשקול דברים ברוגע ולקבל החלטות באופן מושכל, תוך שאני מנער מעליי את כל מה שעשוי להיות מרגיז מאוד אבל אינו בשליטתי. כיזם, מדי יום היו לי פגישות ושיחות לא סימטריות: הייתי צריך מאוד משהו מהצד השני, אבל החשיבות שלי עבורו היתה פחותה. זה יכול להיות השקעה כספית, קניית מוצר או אזכור בתקשורת. מאנשים מסוימים עמדת הכוח הובילה לזלזול מוחלט. קרה שטסתי במיוחד לצד השני של בעולם, רק כדי לגלות שהפגישה בוטלה ללא הודעה וללא התנצלות. בפעמים אחרות הקצו לי 30 שניות לדבר, אכלו מול הפרצוף שלי ואפילו העירו הערות מבזות. בדרך פלא, מרגע שהחברה הראשונה שהקמתי הצליחה, נעלמו כל אלה".
איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?
"הם חכמים, מפתיעים, חד־פעמיים ובלתי ניתנים לייצוג ממוחשב ב־AI. הם גם לא חנפנים ושואפים לרצות כמו התוכנה".
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
"מעבר להיותו סופר גדול, דויד גרוסמן נכח בחיי היצירה שלי בשני רגעים חשובים, בלי ידיעתו כמובן. כילד שמעתי בשקיקה את תוכנית הרדיו 'חתול בשק', שם גרוסמן הגיש פינה של הומור אבסורדי, והיא נטעה בי אהבה לסאטירה ולדמיון משולח רסן. אחר כך, בצבא, קראתי את 'ספר הדקדוק הפנימי' שלו. הייתי כבר תולעת ספרים ותיקה עם טעם מגובש אבל דווקא הרומן הזה, שנגע בי עמוקות, גרם לי לרצות להיות יום אחד סופר בעצמי. המימוש לקח עוד לא מעט שנים שבהן הייתי שקוע בהייטק, אבל את רגע ההחלטה אני זוכר היטב".
