גן עדן של שוטים ארוכים: וירטואוזיות קולנועית או טרנד שהפך למניירה?
יוצרי סדרות וסרטים מדוברים כמו “התבגרות” ו”הסטודיו” מתגאים בצילום בשוט אחד ארוך, רצוף ווירטואוזי. איך קרה שסימן ההיכר של במאים גאונים ופורצי דרך כמו אורסון וולס ורוברט אלטמן עושה קאמבק דווקא עכשיו בעידן הדיגיטלי?
לפני כשבועיים העיתונים, האתרים והרשתות החברתיות התמלאו דיווחים על ההישג של הסדרה הבריטית ״התבגרות״ של נטפליקס, שכל אחד מארבעת פרקיה מצולם בשוט רצוף אחד. סרטונים מאחורי הקלעים של הסדרה פורסמו כדי להוכיח לצופים הספקניים שכל פרק אכן צולם בשוט רצוף אחד, ללא מניפולציה דיגיטלית. לא חלפו שבועיים מבכורת ״התבגרות״ ובאפל TV עלתה הסדרה ״הסטודיו״, שיצרו סת׳ רוגן ואוון גולדברג (רוגן גם משחק בתפקיד הראשי), שבה כל סצנה מצולמת בשוט רצוף אחד – לעתים קצר ולפעמים ארוך ומפותל – כשהשיא מגיע כבר בפרק השני שמצולם כולו בשוט אחד, באורך 26 דקות.
נדמה שהשוטים הארוכים מציפים אותנו מכל כיוון: ״נוכחות״ של סטיבן סודרברג מכיל 35 שוטים בלבד, וכל אחד מהם ארוך ומפותל. שובר הקופות הצרפתי ״שלושת המוסקטרים – דארטניאן״, שעולה בסוף השבוע בארץ, מצלם את סצנות האקשן המורכבות שלו בשוטים ארוכים ווירטואוזיים. ולכן הפרק של רוגן – שנקרא "The Oner", הכינוי לשוט אחד ארוך בעגה ההוליוודית – הוא מעין פרודיה על התקופה שבה נדמה שכל קולנוען שמחזיק מעצמו רוצה לייצר את השוט האחד הארוך המושלם. בסדרה רוגן מגלם ראש אולפן שמגיע לסט של סרטה החדש של שרה פולי כדי לראות אותה מצלמת שוט סיום שאמור להיות מצולם בטייק ארוך אחד בדיוק ברגע השקיעה. נוכחותו של ראש האולפן כמובן משבשת הכל, אבל בטריק האירוני של הסרט בתוך הסרט, הפרק הזה הוא באמת שוט רצוף אחד המצולם על רקע שקיעת השמש. הפרק הזה גם מציג את שני הצדדים של המטבע: חברו של נשיא האולפן וסגנו אומר לו שלקהל לא אכפת משוטים ארוכים ואף אחד לא שם לב לזה ממילא. ורוגן רוטן בחזרה ״על מה אתה מדבר! זה השידוך המושלם בין אמנות וטכנולוגיה״.
רוגן צודק. אם נניח לרגע בצד את ״החבל״ של היצ׳קוק, שהיה הסרט הארוך הראשון שעשה שימוש בשמונה שוטים ארוכים של עשר דקות, הרגע שבו העולם גילה והתלהב מהאפשרות של שימוש בצילום אחד רצוף ללא חיתוכים קרה עשר שנים אחר כך ב״מגע של רשע״ של ג'ורג' אורסון וולס. רוברט אלטמן התייחס לשוט הזה בסצנת הפתיחה לסרטו ״השחקן״ ורוגן מציין את ״השחקן״ כהשראה לסדרה שלו. לאורך השנים, שוטים ארוכים – הנמשכים בין ארבע לעשר דקות – היוו סימן היכר לבמאי וירטואוזי שלא מהסס לקחת על עצמו פעלול שהוא הגרסה הקולנועית של הליכה על חבל דק ללא רשת ביטחון. אם אתה מצליח, בלי טעויות ובלי תקלות, נכנסת לפנתיאון. אם נכשלת, הלך לך הסרט, כי אי אפשר לתקן שוט כזה אחר כך בעריכה. אנדריי טרקובסקי, תיאו אנגלופולוס ובלה טאר עשו שוטים ארוכים ואיטיים, אתגרו את סבלנות הצופים ועוררו סקרנות לאן השוט יגיע לבסוף (בהשראתם, גם יוצרים ישראליים ניסו את כוחם בשפה הזאת: עמוס גיתאי משלב שוטים ארוכים בסרטיו, כולל ״אנא ערביה״ שצולם כולו בשוט רצוף אחד, ורונית ושלומי אלקבץ ביימו את ״שבעה״ עם פחות מ־50 שוטים, להבדיל מ־1,000 שוטים שיש בסרט קולנוע ארוך ממוצע). לעומתם, בריאן דה פלמה ומרטין סקורסזי יצרו שוטים ארוכים, מהירים ומלאי אקשן. כל שוט כזה הופך להיות רגע מפתח בסרט, שהבמאי רוצה להדגיש מבחינה צורנית.
כשהקולנוע עבר מפילם לפורמט צילום דיגיטלי הגענו למצב שבו אפשר לצלם סרטים שלמים ברצף, ללא המגבלה של הפילם – חומר גלם שאיפשר שוטים באורך עשר דקות. ״תיבה רוסית״ (2002) של אלכסנדר סוקורוב הרוסי היה הראשון. ״בירדמן״ של אלחנדרו גונסלס איניאריטו ו״1917״ של סם מנדס עשו שימוש בטכנולוגיית עריכה דיגיטלית שמאפשרת לתפור יחד שוטים באופן סמוי, ללא קאט, וליצור סרטים שנראים כאילו הם מצולמים בשוט רצוף. לכן, אנשי נטפליקס ורוגן ממהרים להדגיש שהפרקים שלהם צולמו באמת ברצף, ללא שום עריכה נסתרת.
אז מה קורה כאן? למה אנחנו חיים פתאום בעידן שהוא גן עדן של שוטים ארוכים? סיבה אחת היא כי הטכנולוגיה הנוכחית מאפשרת את זה. מה שנראה כמו מבצעי התאבדות של במאים מטורפים בשנות השבעים, כיום – בעידן של צילום בסלולרי ועם רחפנים – קל יותר להפקה. סיבה שנייה היא שזו ריאקציה, תנועת מטוטלת לכיוון ההפוך, שאפיין את שנות השמונים והתשעים, של עריכה מאוד מאוד מהירה ושוטים קצרצרים. במאי הפרסומות והווידיאו קליפים שעברו לקולנוע הכניסו לאופנה שימוש בשוטים קצרצרים ועריכה היפר־קצבית שלא מאפשרים לצופים למצמץ. ועכשיו פונה המטוטלת לצד הקיצוני השני: בלי קאטים בכלל.
האם החבר של רוגן צודק והקהל בכלל לא שם לב לזה, ומדובר באיזה אקט של רהב שנועד רק להרשים קולנוענים, סינפילים ומבקרי קולנוע? במידה רבה כן. אבל אני מאמין שבקולנוע מה שלא תמיד מודעים לו במוח, מרגישים אותו בגוף. הקהל שם לב שיש כאן משהו יוצא דופן, שהוא חווה סצנה שמוצגת מולו בזמן אמת. זה דורש לא רק דיוק וסנכרון בין צלם ושחקנים, אלא גם כתיבה שלא יהיה בה רגע אחד מת, נטול התרחשות. באופן אישי, אני חושב כמו רוגן: השימוש בשוט הארוך הוא מפגן מופת של וירטואוזיות קולנועית שדורשת מהיוצרים לנמק את השפה הקולנועית שלהם, כי אף על פי שזה נראה ספונטני, זה דורש מאמץ הפקתי שלא יכול להיעשות כגחמה. אבל כשאנחנו מוצפים בכל כך הרבה שוטים ארוכים סביבנו, וזה נהיה אופנתי, ואולי אופנתי מדי, צריך רק לקוות שהאופנה לא תהפוך למניירה.
