מבאר שבע לבמות אירופה: הכוריאוגרף שהפך נפילה להתחדשות
הכוריאוגרף עדי בוטרוס, בן למשפחה ערבית־נוצרית מבאר שבע, הפך לאחד מיוצרי המחול הישראלים המבוקשים באירופה. עכשיו הוא מעלה יצירה חדשה בפסטיבל ישראל שעוסקת בקבוצה שמנסה להתקיים יחד במרחב משותף
בשנים האחרונות הפך עדי בוטרוס לאחד מיוצרי המחול הישראלים הבולטים בזירה הבינלאומית. יצירותיו מוזמנות לפסטיבלים באירופה וזוכות לביקורות נלהבות. ב־7 באוגוסט יעלה בפסטיבל ישראל ירושלים את "פורטרטים של נפילה", קו־פרודוקציה עם Théâtre de la Ville - Paris ו־MART foundation. בוטרוס (36) הוא כוריאוגרף, רקדן ומעצב סאונד. הוא נולד בבאר שבע למשפחה ערבית־נוצרית, הצעיר מבין חמישה אחים ואחיות, בהם השחקן אמיר בוטרוס ("פאודה").
הוא למד בסדנת המחול געתון, ובמסלול להכשרת רקדנים. "בגיל 22 אחזתי בבר של בלט פעם ראשונה. אחרי שלוש שנים התחלתי ליצור ולרקוד בשדה העצמאי", הוא מספר. הוא זכה בפרס בגוונים במחול ב־2013 על יצירת הביכורים "מה שבאמת מרגיז אותי" - דואט עם מי שתהיה אשתו לעתיד סתיו סטרוז (בוטרוס). החל מ־2017 מציג על במות בינלאומיות ומוסדות מרכזיים באירופה וב־2022 זכה בפרס שר התרבות הספורט ליצירה במחול.
ביצירה החדשה "פורטרטים של נפילה" ששת הרקדנים לכודים במעגל אינסופי של מצבים גופניים מאתגרים: עולים זה על זה, מטפסים וקורסים, בונים מבנים אנושיים מרשימים ושבריריים. הכל מול זרם דימויים: סולידריות ואלימות, רוך ואכזריות, משיכה ודחייה. "הכוריאוגרפיה היא אלגוריה לקבוצה שמנסה להתקיים במרחב משותף דרך מאבק ומצבי כוח, ובו זמנית תמיכה, כמיהה למגע משותף ולכיוון משותף", מסביר בוטרוס.
קשה לחשוב על יצירה שעוסקת בנפילה מבלי לחשוב על התקופה שבה אנו חיים, ועל השאלה עד כמה היא מהדהדת את המציאות שסביבנו.
"זו עבודה לקבוצה שמאבדת את מה שמחזיק אותה יחד, מאבדת את הגריפ שלה. הקבוצה עוברת סיקוונס תובעני של כוריאוגרפיה שבנויה על משקל והנפות, וקומפוזיציות של מבנים מאוד שבריריים ומאוד כוחניים. הם לא נאבקים אחד בשני, אבל נאבקים כדי לצעוד יחד או לנסות לעבור דרך משותפת. בסוף אנחנו מתפצלים, וזו פעם ראשונה שמשהו אצלי לא מחזיק, או שיש גוף על הרצפה שאני נותן לו להישמט ולא אוסף אותו".
שמה של היצירה באנגלית, "Nature of a fall", נושא יותר ממשמעות אחת. fall היא גם שלכת. "העלים צריכים לעזוב את העץ כדי למות ולהחיות אותו מחדש. גם משהו בנו צריך להרוג ערכים מסוימים כדי לבנות ערכים חדשים. זה העוגן הרעיוני של היצירה".
איך העבודה מתחברת לישראל 2026?
"אני לא מחפש לחבר את זה לישראל או לזהות שלי באופן אינטואיטיבי, אני ניגש ליצירת מחול ממקום שיש בו גם מרחב אימפרוביזטורי. כשעושים אלתורים, הגוף מדבר שפה שהיא המטענים והזהויות שהוא מחזיק, זה מה שהופך את זה ללוקאלי. הגוף הוא טריטוריה תחומה שדרכה אנחנו נוגעים בחיים, הוא המקלט של החושים, בתיווכו אנחנו חווים את המהויות הטמונות בחיים, והוא גם זה שרוקד, שמביע את מה שאין להביעו במילים. בעבודה יש תובענות פיזית. הפרדוקס הוא שמצד אחד יש מאבק, ומצד שני אנחנו כל הזמן דואגים אחד לשני. המשקלים שיש בעבודה על גופים חורגים מדברים שעשיתי בעבר. זו גם מטאפורה למשקליות, למה אנחנו יכולים לשאת, למחשבה שאנחנו צריכים לשאת משהו סביבנו כדי להתקדם הלאה כקבוצה".
"ביצירה אין פוליטיקה"
בפברואר הופיעו עם היצירה בפריז וזכו לשבחי המבקרים. "העבודה הדהדה מאוד, נקבעו ארבעה מופעים, כל הכרטיסים נמכרו והתיאטרון הוסיף מופע חמישי שגם אליו כל הכרטיסים נמכרו. אני מופיע בשנים האחרונות עם עבודות שלי בצרפת, אבל משהו בעבודה הזו הצליח לפתוח עוד מרחבים והתגובות של הקהל היו נהדרות".
עד כמה העבודה פוליטית?
"אני לא מגדיר אותה פוליטית כי במעשה היצירה הפשוט והטהור - הכניסה לסטודיו – אין שום דבר פוליטי. מה שפוליטי זו השקופית שבה אנחנו רואים את זה. שום דבר לא מתקיים בוואקום, אנחנו חיים בנקודת זמן, ברצף אירועים מסוים שברור שהוא נכנס אל תוך העבודה. אי אפשר לראות שום דבר בלי לראות את השקופית הזו מאחור. במובן הזה בוודאי שזה פוליטי. אני יוצר ערבי, יש יהודים סביבי. זה כשלעצמו, אם מישהו ממש רוצה לחפש, יהיה פוליטי. אבל אני גם יוצר מתוך החירות שלי ורוצה דווקא לפנות אל החירות של הקהל, ולדבר על ערכים ולהתאסף. אחד הדברים המרגשים ביצירת אומנות זו פעולת ההתאספות סביב רעיון, סביב אופציה של שינוי. אני רוצה לדבר על האדם עם הערכים האוניברסליים שלו, וכמובן שהערכים האלה גם תקפים לכאן".
נפגשנו לפני עשור סביב יצירתו 'לחוד(ים)' ולדבריו, "אחרי 'לחוד(ים)' הגיעה תפנית בגישה. בה ובשלוש היצירות שקדמו לה ניסיתי להשתמש באמנות כאמצעי לפתור בעיות סביבי, לדבר על המצב הפוליטי - דיברתי במונחים פולטים ישירים אקטואליים גרידא. מאז נכנסתי לפאזה חדשה, עשיתי מעין הרחקת עדות - שזה לקחת השראות מדימויי אמנות ומהיסטוריה ולהביא אותם לכאן ועכשיו. להתעסק במה שמעניין אותי, אבל לא להכניס את החיים האישיים שלי לבמה כי זה פחות מעניין. יש לי מטענים ובעיות כמו לכל אדם, וכל אחד יכול להיות 'האחר'. גם נשים ושחורים הם 'האחר'. אותי מעניין לדבר על 'האחר' האוניברסלי ופחות להביא את עדי כמו שהוא. יצרתי אז עבודות שהכל היה בהן מאוד ישיר ואמצעי, אבל היום אני יודע שלא היה לזה אימפקט מעבר למה שראו על הבמה באותו רגע. אז אני מתעסק היום באמנות בדרכים אחרות, קצת יותר רחב מאז, שנכנסתי לוואקום".
"כבר לא מחקה את המציאות"
בוטרוס מעצב את הפסקולים לכל העבודות שלו ואחרי שנחשף למוזיקת פולקלור קולומביאנית, נסע למסע של חיפוש מוזיקה באמריקה הלטינית. "נסעתי לחפש תקליטים עם פטיפון בתיק ומצאתי דברים נדירים. בעבודות שלי תמיד משולבת גם מוזיקה עכשווית או קלאסית. הפעם בסאונדטרק שילבתי מוזיקה אלקטרונית מוקדמת וקטע אינסטרומנטלי מפואר של Baligh Hamdi המצרי משנות ה־70".
הידע הספרותי והמוזיקלי הגיע מהבית?
"את הרעב הפנימי ספגתי מהבית, אבל החיבור לספרות הגיע מסבא שלי שהשאיר לנו ספרייה ענקית. אני מקדיש המון זמן לקריאה יומיומית אינטנסיבית בבקרים, זה חלק מהעבודה. אני קורא כדי לנסות למצק משהו במהות של האדם. יצירה מנסה לתפוס מה שלא נמצא בתוך המילים, והפילוסופיה יודעת לארגן ולעשות סדר. אני מנסה להתקרב לעצמי ולמהויות שסביבי דרך האנשים האלה שהיו מאוד חכמים והשאירו לנו ירושה רוחנית מפוארת. ב'כה אמר זרתוסטרא' ניטשה אמר 'את המשלים הגבוהים ביותר אני אומר במחול'. המופשטות של הגוף, ובמקביל זה שהוא קונקרטי, זה בעיני הדבר הכי גבוה. אני שמח שזה מה שאני עושה, מנסה לעבוד עם הגוף וליצור דרכו".
בעבודות הראשונות התמקדת בזהות שלך, אתה מרגיש שאתה כבר לא צריך להתעסק בזה?
"עכשיו אני עושה את זה בצורה יותר אפקטיבית ועמוקה. כל העבודות שלי עוסקות באחר ובמבט שלנו על האחר, בהתנגדות אליו ובקבלה שלו, בניסיון להתמזג בו ולשמור גם על החופש שלו. אז לא השתנה כלום, אני פשוט. ביצירה צריך להשאיר מקום לפרשנות. רואים שישה אנשים שמנסים לעבור דרך משותפת, מישהו קופץ מכתפיים ומתרסק ומישהו בא ומרים אותו. איזו פרשנות עוד צריכים בשביל שאני אגיד משהו על המקום הזה סביבנו? אני מוקיר את העבודות הראשונות שלי ויש לי הערכה לעדי של אז, אבל יש בהן משהו קצת אילוסטרטיבי ואמנות לא אמורה לחקות את המציאות".
