סגור
פנאי ציבי גבע  תערוכה  האמן ציבי גבע לכבוד תערוכתו במוזיאון פתח תקווה
ציבי גבע: "הציורים שלי הם מטאפורה למרחב הישראלי שהוא מאולתר, חיבור של טעויות. הכל כאן ארעי, מודבק ברוק" (צילום: אלעד שריג)

"הציורים עוסקים במצב האדם בתוך חרדה והתפרקות"

ציבי גבע, מבכירי האמנים בארץ, מציג במוזיאון פתח תקווה לאמנות סדרת ציורים חדשה ודרמטית, ובה דמויות אדם בודדות פגיעות ומתפרקות. "המקום הזה מלא קונפליקטים, אגרסיביות ויצרים, וכך גם הציור שלי"

"בגיל צעיר יותר לא יכולתי לעשות ציורים כאלה חשופים ומשוחררים מבחינה ציורית. יש בהם תשוקה, כאב וחרדה", אומר ציבי גבע על סדרת העבודות החדשה שלו המוצגת כעת במוזיאון פתח תקווה.
גבע (71) הוא מבכירי האמנים הישראלים הפעילים כיום. הוא עובד במקביל לישראל גם בניו יורק, ואף יוצג שם בעבר על ידי הגלריסטית אנינה נוסיי, הראשונה שייצגה את כוכב האמנות ז׳אן מישל בסקיאט. הוא הציג במוזיאונים וגלריות חשובים בארץ ובעולם, וב־2015 נבחר לייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה.
כבר קרוב ל־40 שנה שגבע ידוע בעבודותיו שמורכבות מחומרים בלתי שגרתיים כמו גרוטאות, צמיגים וסורגי ברזל, ובציורים טעונים פוליטית של כאפיות, בלטות, מפות הארץ ורעולי פנים. אבל הפעם הוא מציג בעיקר סדרת ציורים חדשה לגמרי, העוסקת בדמויות אדם בודדות וחשופות, שנראות נקרשות, מתפרקות ומאבדות צורה. אלו עבודות גדולות ממדים ודרמטיות מאוד, אבל הן מצוירות באופן מפתיע על גבי יריעות גומי שחור דק וקל להפליא — חומר שגבע נתקל בו באקראי סמוך לסטודיו שלו בדרום תל אביב.
1 צפייה בגלריה
פנאי ציבי גבע  תערוכה  האמן ציבי גבע לכבוד תערוכתו במוזיאון פתח תקווה
פנאי ציבי גבע  תערוכה  האמן ציבי גבע לכבוד תערוכתו במוזיאון פתח תקווה
סדרת הציורים של גבע. "הגומי שעליו ציירתי הוא חומר רך ולא מחזיק את עצמו, וכך גם הדמויות המצוירות"
(צילום: אלעד שריג)
הציורים האלה מצטרפים במוזיאון לפרויקט משותף, תערוכת הצבה משולשת ורחבה יותר בשם "לשון אחרת" (אוצרת: אירנה גורדון), עם האמניות מריה סלאח מחמיד מאום אל־פחם ונעה יקותיאלי שחיה בשנים האחרונות בארה"ב. גרסה אחרת של התערוכה הזו הוצגה קודם במוזיאון "מקסי" ברומא.
בתוך גוף העבודות הפוליטי שלך שהוא ממש איקוני — כאפיות, בלטות, ציפורים — צצות מדי פעם דמויות אדם. כיצד נולדה הסדרה הנוכחית?
"דמויות אדם היו כבר קודם, אבל אלו נולדו, בין היתר, בעקבות משבר הקורונה שהיה גלובלי, פיזי ונפשי. כל דפוס החיים השתבש, מצאתי את עצמי מרוחק באופן כפוי מהסטודיו ומהפעילות שלי בניו יורק, ואז נתקלתי במקרה ביריעות הגומי באשפה של קריית המלאכה. זה היה עבורי ממש גילוי, שהזכיר לי את העבודות שעשיתי עם הצמיגים (שהוצגו בביאנלה בוונציה, ובמוזיאוני תל אביב והרצליה — י״ש), אבל בדו־ממד. הגומי הוא רך ולא מחזיק את עצמו, וכך גם הדמויות המצוירות.
"הפורמט הגדול הזה ממש הכתיב דמות אדם, זה היה אילוץ שביקש שתהיה דמות ניצבת בציור. יש פה דברים שקשורים לפגיעות הגוף, להתפרקות, לשיסוע ולחיבור מחדש. אגב, הדמויות, שחלקן אנדרוגניות, הן לגמרי מומצאות — הן לא צוירו ממודל חי ולא מצילומים. הן עוברות שיבושים, עריכה ופירוק מחדש, בטכניקת ציור של ג'סטות ותנועות מהירות. ולגבי הדימויים האיקוניים מהעבר, עבורי זו מלכודת להיות בעשייה שחוזרת על עצמה. אני גם לא יוצר עוד עבודות מסדרות העבר, אלא נע רק מהדחף שלי".
ובכל זאת, האם יש גם בעבודות החדשות ממד פוליטי, בטח בתוך המציאות הישראלית העכשווית?
"הסדרה הזו הרבה יותר קיומית מאשר פוליטית. הציורים עוסקים במצב האדם בתוך החרדה, בתוך ההתפרקות. אני נמצא בזה כבר 20 שנה. למרות הספונטניות של הציור, לפעמים העבודה דווקא יכולה להתארך מאוד כי הציור נבנה שכבה על שכבה, כמו תל ארכיאולוגי. עם זאת, הציורים כן מטאפוריים גם לעולם החיצוני. הציור שלי הוא אתר שיפוצים שמתחקה אחרי המבנה של המרחב הישראלי והאדם הישראלי — שבנויים באופן מאולתר, כחיבור של טעויות.
"המקום הזה כולו בנוי כמו טלאי על טלאי, הכל כאן ארעי, מודבק ברוק. מי שיסתכלו בציורי הדמויות במוזיאון יראו איברים מתחברים ולא מתחברים, מתפרקים, נערכים מחדש. כמו שהמקום הזה מלא קונפליקטים ואגרסיביות, יצרים ושנאה, כך גם הציור שלי, הוא נמצא במאבק מתמיד עם עצמו. הציור שלי נאבק על זהותו ומבקש התפתחות, שינוי וצמיחה".
והדמות המצוירת בהריון, קשה לפספס אותה. היא עומדת בקצה השורה של הדמויות המתפרקות והנבראות — האם היא אולי סימן לתקווה?
"לא חשבתי דווקא על תקווה, כי כשאני שופך צבע נוצרת מעין שלולית על הגומי, שאני מתמסר אליה. מה שנוצר בעבודה הספציפית הזו הזכיר לי איזו דמות - והלכתי איתה. היום אני כבר נותן הרבה יותר לציור להוביל אותי מאשר אני אותו. כשאני מצייר אני מלא בתולדות האמנות, ומושפע מאמנים כמו גאורג באזליץ או דה קונינג שציירו דמויות בהפשטה. בציורים האלה הציטוטים והמחוות לציור הקוביסטי קשורים גם לפיקאסו, שטען שאינו מצייר את הדמות כפי שהיא, אלא כפי שהוא יודע שהיא תיראה. ועדיין, אני רוצה לעקוף את התודעה של עצמי, לעבוד מהאינטואיציה הרגעית. בתוך התנועה של העבודה, זה הציור שבורא את עצמו".